נקודת מגע

(ד-4)

יש נקודה (או שמא נקודות) שאליה מגיעים לפעמים, ודי אפילו רגע אחד לשהות בה כדי שזה יחולל שינוי מהותי. כאילו השהות שם יוצרת מגע עם מרחב אחר הפורק בבת אחת את כל מה שהיה טעון ותקוע ומביא רעננות חדשה.

ועל התופעה הזו של יצירת מגע עם הנקודה, עם קרקע הנפש, אני רוצה לכתוב כאן. כי נדמה שזו תופעה שבאה לידי ביטוי במקומות רבים ושונים, ויחד עם זאת חושפת את אותה דינאמיקה.

כך בגישור: שניים מדברים, לכל אחד יש טענות אל האחר, ונראה שדבר לא מתחדש, לא נע, לא נפתח. אבל הנה האחד מצליח לרגע לגעת ברגש האמיתי שלו, לחוות – לא רק להיזכר – את הפגיעות המקורית שלו. ובאותו רגע שהעיניים מתלחחות דומה שקורה משהו מסדר גודל אחר לגמרי. מרגע זה יש תפנית בגישור. ואפילו זה היה רק לרגע קצרצר, עדיין מרגע זה והילך שום דבר אינו דומה.

כך בתקשורת: ילד שחוזר ומבקש דבר מה מאביו, נכנס עמו למריבה, אינו מוכן להתפייס. אבל אז מגיע הרגע שבו אביו מביט בו, באמת באמת מביט עד העומק, עד הקרקעית, עד הטעם של האחרות, של הרצון. מביט ללא שפיטה, ללא תגובה, רק מתוך רצון לגעת, להבין, להרגיש.  ואפילו המבט הזה נוגע רק לרגע אחד, ואפילו הילד לכאורה לא הבחין בו, בכל זאת הוא הרגיש זאת. והמבט הזה התיר משהו, חולל סוג של נס. שום דבר לא נפתר ובכל זאת הכול אחרת. ונדמה שהילד, כל מה שהוא רצה והיה צריך זה את המבט הזה, שמכיר בו.

כך בעייפות גדולה: אדם יכול ליצור מגע עם נקודת חיוניות, ואפילו זה לרגע זה ממלא אותו חיוניות. פגשתי את זה בלידה של נעמי.

כך בבחירות שאנו עושים: ילדה יכולה להתבונן באביה האומלל לאחר מות אימא, וברגע אחד של התפקחות לקבל החלטה שמעתה היא זו שתעשה אותו מאושר. זו החלטה פנימית, עמוקה, שדי היה לשהות בה לרגע אחד, כדי שתכתיב מעתה את כל תסריט חייה.

מה שאני רוצה להדגיש בכל הדוגמאות הללו, הוא שנוצר מגע עם משהו שנמצא בקרקעית הנפש, ושמפגש זה, מתאפיין בחיוניות ובעוצמה רבה, והוא שונה מהרבה דברים אחרים ודומים. זה כמו להיכנס לרמת החיווט הפנימית – וכך די בחלקיק של רגע, כדי שיעשה הבדל. עצם המגע הוא העניין. מגע עם שכבת נפש תחתונה, עם חירות עקרונית, עם קול פנימי, עם אינסוף. לא פעם במקומות של משבר כשאדם אובד לחלוטין ואין לו מושג מה הצעד הבא, יכול להיווצר המגע, ובאותו רגע נפתחת הדרך לפניו. בפנומנולוגיה הפנימית, נדמה לי, שהדרך החדשה שנפתחה עם האמון שבה, היא תוצר של המגע ברגע אחד ולא בהכרח ביטוי של מגע מתמשך. כלומר, החוויה הייתה רגעית, היא עשתה מפנה, ואחר כך מה שממשיך לפעול זה התוצרים של המפנה הזה, או זיכרון החוויה.    

במובן מסוים זה דומה לכל תהליך של התמקדות המצליח למצוא את השם הנכון לדבר. גם אז נוצר המגע הזה הפורק מחד וטוען רעננות מאידך. יש רגע שמבינים שזה זה, מגיעים לאותו ביטחון פנימי, הקשור לשכבות הנפש התחתונות ביותר. זה לא שייך לעולם ההיגיון, אלא לידיעה פנימית – נוצר מגע.

חושב על הדברים שאורי כתב, ושואל את עצמי אם גם כאן בגילוי הקול הפנימי יש משום מגע.

וחושב על הידיעה במובן התנכי, מה שמסביר אולי גם את הרגעיות של המגע (למרות שאני לא רוצה כרגע לקבוע האם אין אפשרות שזה יהיה יותר מרגע) – שכמו בהפריה ישנו רגע של אורגזמה, רגע של הפריה, ואחר כך כבר משהו אחר שניזון מאותו רגע.

וכך אולי כל מגע מן הסוג שאני מתאר הוא סוג של הפריה. ידיעה. ידיעה שהיא יותר מידיעה. שהיא יצירת מגע ישיר עם הדבר.

חושב על הקשר שאני מכונן עם עצמי בכתיבה, וגם כאן, איזה הבדל גדול! יש כתיבה שהיא על פני השטח, ואחרת שמצליחה לצלול עד הקרקעית של האני, ובאותו רגע קורה משהו, משהו משמח, שנשאר איתי גם אם הייתה זו רק טבילה של רגע. צינור נפתח, זרימה רעננה, משהו מחדש.

חושב על מושג שכבר כתבתי עליו בעבר "דיבור מקרקע הממשות" ושואל את עצמי על "אורגזמה" תמידית, כפי שטוען לה דוד. לא רק לגעת לרגע.

ובכל זאת, הדבר שאני רוצה להצביע עליו כרגע הוא שדי ברגע.

די ברגע אחד של היזכרות בחירותי כדי להצהיל את לבי.

אני יכול להסתובב שעות רבות במעגלים, להגיד דברים שכולם הם אמת מצד עצמם, ובכל זאת הם לא מגיעים לקרקעית ועל כן גם לא קורה שום מפנה. אבל אז, רגע אחד אני נוגע במשהו, ומיד זה מורגש כאיכות חדשה, שונה, מרעננת. נוצר מגע. וה"נוצר מגע" הזה הוא איכות מאוד מובחנת. כל מה שהיה לפני זה, היה אמת, היה קרוב, ובכל זאת לא הגיע עד אל המגע. וכשנוצר מגע, מתלהט משהו חדש לגמרי שלא שייך לסדר של הדברים הקודמים.

באותו אופן אדם יכול להסתובב עם סוג של דיכאון ועצבות ומועקה. החיים נעשו לו כבדים. הוא אפילו לא ידע למה. אבל אז, אולי בשיחה עם מישהו אחר, פתאום הוא מזהה שהוא נשבה במעגליו של סיפור זר – שם אבדה לו חירותו. באותו רגע הוא גם נזכר בחירותו. ואפילו זה זיכרון של רגע, כבר בכוחו של המגע שנוצר ברגע זה לפרוק את כל מטענו של הסיפור, ולהחזיר אותו אל השמח הטבעית. מ של רגע אחד עם קרקע החירות מחולל פלאות. 

וכמובן, כששומעים משיהו שמדבר מקרקע הממשות, או כאשר קוראים דבר שנכתב מן המקום הזה, נושבת רוח רעננה.

ומה עוד? האם גם הדברים הבאים שייכים לאותו עניין?:

כשאני ניגש לכתוב משהו חדש, בדרך כלל אני מנסה למצוא את הנקודה הזו. זה לא אומר שאני יודע על מה אני הולך לכתוב במונחים של פרטים ומבנה – אבל יש לי תחושה של הנקודה. ביקרתי שם, אני חש את המהות, ובאותו רגע אני גם יודע שכתיבתי תצלח. שום דבר עוד לא ידוע לי, ובכל זאת העוצמה של ההבעה נמצאת שם, וכביכול הכול כבר מוגמר באותו רגע. אני מניח שזה גם מה שעובר על משורר כשהוא כותב שיר, וזה ללא ספק מאוד קשור להתמקדות. 

באותו אופן כשאני מתארגן לקראת מפגש של קורס מחנכים, אני צריך לדייק את הכוונה. הרבה פחות חשוב שאדע את הפרטים, את התרגילים, את השיעורים וכן הלאה. וחשוב יותר שאבוא עם כוונה. והכוונה קשורה להתחברות למהות מסוימת. ברגע שיצרתי מגע עם הנקודה הזו, ואפילו לרגע, אני יודע שהשלמתי את עיקר מלאכתי. מרגע זה המפגש "אסוף", עלה על המסילה.

ובאופן דומה ושונה יש צורך בכוונה כאשר אני לקראת מעשה. במשך זמן רב לפני שהוקם מיתר, תכננו, דיברנו, חשבנו, נפגשנו, וכל זה פעל בניוטרל. לכאורה התכוונו באמת להקים מקום חדש, ופעלנו הרבה לקראת זה, אבל באמת לא נעשה הדבר האחד שמוליד מעשה. אחרי שנה וחצי, בעקבות משבר, נפל האסימון. נפלה הכרעה אישית שלי. והפעם זה היה באמת.

ולא מדובר בהכרח במעשים גדולים. למשל סידור בית, או פינה שזמן מה רב הייתה מבולגנת. מדברים, חושבים מתכוונים שצריך לסדר. שום דבר לא קורה. אבל אז יש רגע אחד שנוצר מגע עם משהו. ההתכוונות היא לא רק בשכבת השטח אלא הגיע לקרקעית. ומרגע זה הכול כבר פשוט. הבשילה השעה.

האם הדוגמאות הללו קשורות? האם גם כאן העוצמה של הכוונה קשורה להתחברות לקרקע החירות – למקום שבו נעשית בחירה ומשם משתנה העולם?         

פורסם בקטגוריה התרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *