אפשר להבחין בין שתי שפות בסיסיות (או שני סוגי שימושים בשפה) מצד אחד השפה המסדירה יחסים חברתיים, ומצד שני השפה המביעה.
השפה המסדירה ♦ השפה המביעה ♦ הערבוב בין שתי השפות ♦ מקומה של התקשורת המשחררת ♦ הבעיה עם השפה התאורית ♦
במובן מסוים השפה של ניהול יחסים היא הטבעית והמובנת יותר. היא באה ממסורת השליטה וההנדסה שהופנתה גם ליחסי אנוש.
אנחנו יצורים חברתיים מורכבים, והתקשורת משרתת בעיקר להסדרת המורכבות הבין-אישית והציבורית הזו. זה מתחיל ברמה פשוטה מן האופן שבו אנו מניעים זה את זה בהוראות ישירות, כמו אם האומרת לילדה לא לפתוח את המקרר, או להביא לה דבר מה, ומתפתח לעולם מורכב של הוראות עקיפות ועד למקומות שכלל לא מבחינים בממד ההוראה – אל מקום של מניפולציות מורכבות וחצי מוסתרות.
אחד המוקדים החשובים ל"הנדסת אנוש חברתית" זו נוגע לרמה המורכבת של הסדרת יחסי כוחות ומעמדות(המיקום החברתי) ותחזוקם בתוך חברה. סוג של אישור הדדי. בו זמנית מעין "אתה בסדר, אני בסדר" אבל גם "אתה לא בסדר, אני בסדר", וגם "תישאר במקומך, אל תאיים על מקומי".
כך או כך, השפה המסדירה פועלת כמהלך של שליטה ותחזוק. היא משמשת כדי להניע פונקציות חברתיות, להזיז אנשים, קבוצות של אנשים, או מרכיבים בתוך אנשים.
כאן אנו מוצאים גם את הניסיון לשלוט במחשבתם והרגשתם של אנשים אחרים כחלק מהותי של השפה. זו הדרך בה מנסים להבטיח תוצאה התנהגותית מסוימת על ידי פניה הישר אל המקור וכבילתו בהוראה חיצונית (כמו למשל על ידי תעמולה, רגשי אשם, וכדומה). לשם כך, כמובן, יש צורך בהבנה פסיכולוגית מסוימת, ונדמה שחלק מן היכולת שלנו להבין את הזולת קשור בצורך הזה להבין כיצד לשלוט בו.
(אגב כך ברור שתקשורת משחררת היא גם מהלך מקביל לזה של אסכולת פרנקפורט: ניסיון לתמוך באנשים כך שיהיו פחות מושפעים לתעמולה).
ודווקא שורשה של השפה המביעה – שבדרך כלל אנו נוטים להתייחס אליה בתור הדוגמא היותר מובהקת למהותה של השפה – פחות מובן. כאן אנחנו נכנסים לממד חדש לגמרי של השפה, הייתי קורא לו הממד ההתפתחותי-יצירתי. הדיבור כאן, לא נועד לשלוט במציאות, לא זו החומרית ולא זו האנושית, אלא כדי לפגוש. חלק מתהליך של הפריה הדדית שיש לו ממד של בריאה.
ללמוד לדבר עם המציאות במובן הזה, זה לוותר על אשליית השליטה ולעבור ממרחב שייכות-סימביוטי למרחב שייכות דיאלוגי, להתנסות באותו מרחב של אי-ידיעה שאינו רק שיקוף של עצמי (מצומצם לדלת האמות של אור תודעתי) אלא אחרות – לא נודע שאינו מוגבל על ידי דימויי.
המפגש הממשי עם האחרות הוא נקודת מפנה. זהו חלק הכאוס שעתיד להפרות אותי. אגב כך זהו גם תהליך של יצירה ויציאה לאור – הפיכת המוגשם בכאוס לכדי נראות.
זו גם שפת ההתפתחות – הדיבור לא משמש רק כהוצאה של דבר שנמצא כבר בפנים החוצה, אלא במובנו זה (כדיבור מביע) זהו דיבור התפתחותי המפתח משכלל מטפח ומעמיק את האדם. וכך מילדות לבגרות, וכך בכל ניסיון של אדם לדבר, לצאת לאור.
שפת ההבעה, היא תמיד שפה היצירה, לא מילים ברורות, אלא מילים מגששות את דרכן לאור, מתחילות מן הערפל, מן הכאוס, מן הלא נודע, ומגיעות לכדי הבשלה ודיוק. וכך שוב ושוב במעגל שאין לו סוף.
דיבור מביע הוא גם דיבור ישר. נאמר מן המרכז בקו ישר ובלא אותה התעקלות קרס שבה מבקשים אנשים לאחוז זה בזה. מעצם טבעו הוא גם דיבור משחרר. הוא אינו נאמר כדי להחזיק מישהו בקצה, או להניע אותו לכיוון כזה או אחר, אלא נאמר בפשטות, כדרך לבטא את היש. רק שצריך לזכור ש"ביטוי היש" לעולם אינו רק הכפלה של משהו שנמצא כבר במציאות והצגתו במדיום המילולי, אלא מהלך של הגשמת היש, או של עזרה בתהליך התגשמותו.
השפה המביעה היא שפתו של המשורר, ושפת משחקו של הילד, ושפתו של האוהב. זו שפה של הקשבה הצומחת מן השקט של היחיד. היא השפה שמאפשרת לחדש לבוא.
בדרך כלל אנו משתמשים בשתי השפות באופן מתחלף ובלי לשים לב שעברנו משפה אחת לשפה אחרת, משפה של הסדרת יחסי אנוש לשפה של הבעה וחוזר חלילה. אנחנו אומרים דבר שנשמע כמו סתם תאור, ובעצם הוא דרך להשפיע.
זה המקום שבו התוכן לוכד אותנו. בו נוצרות דרמות. הן מציגות את עצמן כתיאורים של העולם (תכנים), ובעצם הם רק מהלכים של הסתדרות. במילים אחרות הערבוב הזה הוא מהותה של התקשורת הקושרת.
ועצם זה שאנחנו לומדים להפריד בין שתי השפות ולזהות מתי זה קורה ומתי זה קורה כבר יש בו ברכה.
שהרי אין שלילה לכשעצמה בשפת ניהול יחסי אנוש, אבל יש קושי כאשר היא משתלטת ומחלחלת לכל מה שאנו מדברים.
הפרדה זו גם מגלמת את אפשרות המעבר משפת האינטרסים (כל אינטרס הוא ניגוד אינטרסים), לשפת ההתגלות.
אפשר היה לחשוב על מהלך משחרר בתוך השפה המסדירה. כזה שיהיה גם סוג של מהלך מנצח בתוך מאבק אינטרסים – הגעה לאי-תלות (הוא לא יזיז אותי). אבל בתקשורת משחררת, תהליך ההפרדה הזה בין שתי השפות הנעשה בציר האופקי, הוא בו זמנית גם מהלך של דיבור הנעשה בציר האנכי. משמע, הוא עצמו מהלך של דיבור. מהלך התפתחתי של דיבור מביע, הלוקח את חומר הגלם של האי-דיאלוג, (של התקיעות שהיא תוצר לוואי להסדרת יחסים) ומתמיר אותו לתנועה.
(כשאני אומר דיבור תמיד יש לי בראש את התהליך הממיס-מזרים, האפשרות לעכל מחדש את המציאות (שלפני זה לא הייתה בת-עיכול) ולהעלות אותה לממדים חדשים).
זהו המעבר משפה של ניהול יחסים לשפה של התגלות.
משפה של עצירות ומגובשות להזרמה מחדש. אבל לא סתם הזרמה כדי להרגיש נוח, אלא הזרמה לצורך יצירה. משמע, לא רק כפתרון של מצוקה, אלא תמיד גם כתהליך חיובי של הגשמה עצמית. כאן אני מסכים לגמרי עם דוד – זה יצירה או יצר רע – מאבק הישרדות או מאבק יציאה לאור. אין מנוחה.
אצל הפסיכואנליטיקאי ביון, יש אי-נוחות בכל תהליך של התפתחות. הוא חולק על פרויד שרואה את המוטיבציה הבסיסית של האדם כחיפוש הנאה, ורואה שיש גם מוטיבציה של חיפוש אמת. תקשורת משחררת היא סוג של מהלך כזה.
למעשה, ישנם בנפשנו שטחים שלמים של אילמות, של אי-דיאלוג, מכיוון שלא ידענו להביע אותם בילדותנו (אסרו עלינו אם בדרך ישירה ואם דרך אי-הקשבה). השטחים האלה הם גם ה"שדים" וה"דיבוקים" המבססים את יצר השליטה ודחיפות השליטה על אנשים אחרים. הם המנוע לדרמות של התקשורת הקושרת. והדיאלוג (הדיבור) משחרר את הדרמה ומחזיר את הנוכחות.
הבעיה עם השפה התיאורית – בחזרה לשפה המביעה
ולכאורה השפה התיאורית, כמו זו של המדען, הנקייה מערכיות, היא צורה של השפה ההבעתית. ולא כך הוא. אנחנו לא מודעים לכך, אבל השפה התיאורית משמשת הרבה מאוד להכפפת היש, לאי-הקשבה, לסגירה, לאטימה – דברים שהם הצעד הראשון בתהליך מסדיר. מסדיר בכלל, ומתוך כך מסדיר חברתית בפרט.
השפה התיאורית היא גם השפה שנלכד בה המודע מדי.
ועל כן אני רוצה להבחין בין השפה התיאורית, שהיא שפת המודעות, לבין השפה המביעה, שהיא שפת הערנות. השפה התיאורית מייצרת אובייקט וסובייקט. היא מגבשת, ממקמת, עוצרת. השפה המביעה, גם אם יש בה חלוקה בין מוקד לרקע, היא בכל זאת תנועה אחת, ערנית, שבה הסובייקט והאובייקט אחד הם.
מודעות וערנות שני דברים שונים הם. האחד מגבש, עוצר, השני ממוסס ומזרים.
ההבחנה הזו חשובה כדי להבחין בין שפת השליטה על כל הנגזרות שלה, לבין שפת הנוכחות, או הדיבור (או הדיאלוג).
לסיכום
אפשר להגיד שתקשורת משחררת היא התהליך שבו לומד האדם להבדיל בין שתי השפות הללו ולזהות מתי מה שנראה כדיבור ניטראלי (תוכן) הוא בעצם מהלך בתוך שפה מסדירה המבקש לסחוף אותו לתוך דרמה. בשלב הבא, תקשורת משחררת היא התהליך שבו האדם פורק מן הדחיפות של השפה המסדירה את ה"אילמות" שהיא המוטיבציה העיקרית לדחיפות זו – הוא מזרים את השפה המסדירה (מביע אותה, מדבר אותה, מתגלה אותה) וממיר אותה לשפת נוכחות (או – ממיר את התרדמה (שכחה) שבה – לערנות).