משליטה לדיבור

מול מצוקה וכאב, מבוקה ומבלועה, מתעורר הרצון להיטיב, לסדר ולרפא. אלא שרצון זה יכול להתבטא בשתי תנועות נפש שונות למדי זו מזו.

תנועה אחת, שגורה וכמעט בלעדית, היא תנועת השליטה. מול התוהו המטלטל את הווייתנו אנו מבקשים להעמיד סדר מוכן מראש. כזה הנהגה במחשבתנו ואחר כך מוטל על המציאות במעשה של הכפפה שליטה ועיצוב. התנועה הזו, אף שאנו לא תמיד מודעים לכך, היא תנועה מתרחקת מפצלת. היא מבדילה בין השולט לנשלט, ומציבה את השולט (האדם) מחוץ לבעיה, במרחק. אנו עמלים לעצב את הראוי תיקון על פי מודל ותבנית – ה"טוב" כפי שלמדנו אותו בעבר. התנועה הזו היא כמעט אינסטינקט, עניין הנובע הישר מעוצמתה הטכנולוגית של מחשבתנו. נדמה שאין ברירה אחרת – זה או שליטה או שהתוהו יכבוש את רוחנו. או שנשלוט או שנהיה קורבנות לשרירות ליבה של המציאות הכאוטית.  

התנועה האחרת, הרבה פחות מוכרת, במקום להפעיל שליטה-מתרחקת-מחלקת, דווקא מתקרבת. היא יודעת שהאדם והבעיה הם לא שניים, אלא אחד, ומבחוץ אי אפשר. מקשיבה היא לפיכך לחוסר האונים המפכה באדם עם וותרו על שליטה, ובמקום להיחפז לפתרון – מקשיבה. מה הוא הדבר שאפשר לעשות שהוא לא שליטה ובכל זאת הוא סדר?

בשביל מחשבתנו הטכנולוגית, שכל מהותה הוא פיצול וניתוח, התנועה הזו היא פלא. מה שהיא לא מחוללת במעשה ידיה המושכל איך יסתדר? ובכל זאת זה שם – מין ריקוד פנימי כזה שמבפנים הולך ומרפא, הולך ומסדר. אין זה טוב שמופל מלמעלה על פי תבנית סטטית ידועה מראש, אלא טוב שצומח מלמטה כמעשה יצירה מתחדש שאין לחזות אותו מראש. לסדר הזה יש ניגון של הרמוניה וזרימה. יותר משהוא מעשה של הנדסה הוא מעשה של שירה.

וכמה נחמה יש בידיעה שאנו לא מוגבלים לשתי האפשרויות הללו: שליטה או קריסה, אלא שישנה אפשרות שלישית השייכת בכלל למישור אחר – היא האפשרות של דיבור.

ומה עוד אפשר לומר על תנועת הדיבור, השונה משליטה? על אותה הקשבה ל"טוב העושה את דרכו במעלה היצירה"? איך עוד אפשר להזכיר אותה לשוכחים? פוסעת היא באמצע, בדרך לא דרך, מחברת את הכאן עם העכשיו, חוכמתית מבפנים בכוח אחדותה הזורמת. לא שניים – אחד. הרמוניה בשבילה אינה עניין של תאום בין תבנית אחת לאחרת – וכך גם לא סדר – אלא איכות מורגשת שהאדם נמצא במרכזה. אי אפשר לוותר על האדם, לתת לו איזה תפקיד של מתווך ומגשר. הוא לא עוד אורח שופט ומנתח מבחוץ, אלא הבית עצמו ומה שמתרחש בתוכו. הוא הנו העולם. הוא הנו הזירה. והוא גם הגאולה.  

ההבחנה הזו אינה הבחנה שולית הנוגעת להלכי נפש פנימיים. היא פותחת פתח לתפיסת עולם שלמה – אמנם שונה מן המקובל – אשר השפעותיה מרחיקות לכת. על גבה אפשר להבחין עוד הרבה, למשל בין ערנות ומודעות עצמית (שמודעות עוצרת וערנות מזרימה) בין איכות סטטית לאיכות דינמית (הוא הטוב של הערכים, מול הטוב של היצירה) בין ידיעה לידיעה (האחת סוגרת והשנייה נוגעת), בין תקשורת קושרת לתקשורת משחררת, ועוד הבחנות רבות המתאספות ביחד למגמה שהשלכותיה רבות.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *