על פי רוב אנו משתמשים במילים ערנות ומודעות עצמית כמושגים חופפים למדי, ואילו אני רוצה להבחין ביניהם, ואפילו להנגיד ביניהם.
בעיקר כשאנו מדברים על "מודעות עצמית" ו"ערנות עצמית"
מודעות היא היכולת להפוך דבר לנושא של הסתכלות, ואיזה רובד של נוכחות הנלווה להסתכלות זו. משמע אני לא רק רואה, אני גם רואה שאני רואה. אחד הדברים שמאפיינים מודעות הוא העצירה. לפעמים אנחנו מדברים על "מודעות יתר" כדי לציין שהיבט זה של עצירה ממש פוגם ביכולת התנועה של האדם בעולם, עד לכדי שיתוק.
אחד הדברים המאפיינים מודעות הוא הפיצול הנעשה בין צופה לנצפה. מודעות מלשון ידע, גם מסמל את ניסיון השליטה של האדם במציאות. אף על פי שניסיון זה לא בהכרח מוצא אל הפועל באקט ממשי, הרי שהמודעות נדמית כמו הצעד הראשון בכינונה של השליטה. אדם יכול לדעת דברים רבים על עצמו ידיעה ניתנת לניסוח, התבוננויות מקוריות, אשר בו זמנית גם תקפאנה בידיעה עודפת.
מנגד, ערנות עצמית היא היזכרות של אדם בעצמו, אבל לא בתור מושא להתבוננות, כ"אובייקט-אדם", אלא כאותו מי שאין כל דרך לראותו מבחוץ, והוא כולו מכונס במילה הזו "אני", שה"אינות" המסתתרת בין אותיות שמה, מעניקה לה את איכותה הסובייקטיבית. גם המילה "סובייקט" בהקשר הזה מטעה, שהרי מהר מאוד הסובייקט הופך למושא לעיון בצד "אובייקטים" אחרים. ואילו במה שנוגע לאני הרי הדבר המהותי לו ביותר הוא שאין לו דמות ואין לראות אותו כלל, והוא כולו תנועה זו. לא האני שהוא הצד השני של אקט השליטה, אלא האני שהוא חלק בלתי נפרד מתנועת הדיאלוג.
וכשם שאופייני למודעות העצמית ההקפאה, אופייני לערנות העצמית התנועה. אם רוצים אפשר לנסח את הערנות העצמית כמודעות עצמית העוקבת רגע אחר רגע. זו מודעות שאינה עוצרת את הרגע כדי לשמר, לאחוז, לשכפל, אלא נוגעת, טועמת, וממשיכה הלאה. מטרתה אינה לנתח את הרגע הזה כדי לסיביר לה את הצעד הבא, אלא מתוך שהיא טועמת ושוהה בו, הוא מבשיל מעצמו לרגע הבא.
לכאורה המושג הזה, "ערנות עצמית", הוא מן התעמלות שכלית מורכבת, דבר מה על גבול הבלתי מושג, שלא לדבר על נגיעותיו בתחום המיסטי כהגדרה היותר מהותית של מדיטציה. אבל באמת אין כאן הישג יוצא דופן – בעיקר יושר פשוט של אדם עם עצמו, והוא מופיע, אני חושב, כמעט בכל משחק ילדים. על כל פנים, תוצאותיה של הערנות העצמית הן מובהקות, ושונות מאוד מזו של המודעות העצמית.