אנשים מסתדרים, שורדים, מחזיקים מעמד, בסופו של דבר. אין בזה חכמה גדולה.
להצליח למלא את המטלות, לעמוד במשימות היום, לתפקד כמו שצריך, כל זה נראה לנו בתור ילדים בתור המשימה העיקרית של החיים, ואנו מפחדים שאולי נכשל בזה, אבל באמת לא צריך כל כך לטרוח. אין בזה אתגר כל כך גדול. כולם עושים את זה בדרך זו או אחרת. וחבל לכוון את החיים לזה ולראות אותם קורים על המישור הזה.
אני חושב שיש סיפור אחר שהוא יותר עמוק ומשמעותי לכל אדם – ההליכה הביתה. זה המסע שעושים כשמבינים את החיים כהרפתקה חד-פעמית ייחודית, כשמוכנים להיות כתובת, נושאים לאהבה אלוהית, מתערסלת, מתענגת, מחפשת דרכי הבעה. כשמוכנים להיות המספר, ולא דמות שצריכה להשתבץ בתוך סיפור.
אני מרגיש שזה אתגר גדול שכל אדם ואדם נקרא אליו.
כל אחד נקרא אליו באופן אישי.
וכל כך הרבה אנשים מתחמקים ממנו דרך זה שהם עושים עצמם לכללים, כאילו לא להם קראו, כאילו הם יכולים להסתתר מאחורי מה שקורה לכולם, שהם עוד אדם. אוטמים אוזניים לקול הקורא להם באופן אישי. מחפשים רק להסתדר.
כן, זה הפחד.
והמסע הביתה עובר דרך הרבה שערים של פחד.
אבל הוא עצמו מסע של אומץ ואהבה ואמונה בהפתעה.
המסע הביתה הוא לא מסע הסתדרות. הוא לא עוד ניסיון למצוא פינה קטנה ומוחבאת, צלחת של אור ביתי וחמים. זה נכונות להתנחל במציאות, משמע להפוך את כל העולם לבית, ואותי לכתובת בעולם. זה להסכים בטוב שרוצה עבורי, שהעולם הוא אינטימי. להפסיק לדאוג כל כך הרבה. להפסיק לדאוג שלא אסתדר, שלא אצליח, שאכשל במשימת ההסתדרות.
אני מרגיש צורך להזכיר את זה לעצמי ולאחרים. לא פעם אני נעתר לפחדים הרוצים לקחת אותי למסע של הסתדרות. אבל זה לא המסע שלי, ומרגיש שזה לא המסע של אף אחד בעולם הזה, אפילו שרבים מוצאים את עצמם בתוכו. מסע ההסתדרות הוא מסעה של האהבה על תנאי, שמחפשת לה רשות, שלא מרשה לעצמה להיות. שדואגת שלא יאהב אותה העולם, ומנסה להיות בדרך מסוימת כדי שיאהב אותה, ולשם כך היא מנסה פעם אחר פעם להיות לא היא – להיות צורה שכביכול היא הצורה הנכונה. וכל הזמן מנסה להיות הדבר הנכון, לעשות את הדבר הנכון, ולא מקשיבה לעצמה. זהו מסע של גלות, של שכחה עצמית.
והמסע הביתה הוא הרי המסע הזה אל ההקשבה,
ההקשבה לרצון העצמי,
לרחשי הלב,
לנוכחות העצמית, לילד הפנימי, לילדים כולם, ולמה שהם מבקשים.
לא למצוא את הפתרון הנכון, אלא פשוט להמשיך ללכת הביתה. לא ליצור דימוי יפה ובטוח ואחר כך להתכנס לתוכו, אלא פשוט להמשיך ללכת, יחד עם הנשימה, ובכל צעד, להמשיך ללכת הביתה. לא לקרוא בסימנים ולפרש בכל דבר איום שצריך להתארגן בפניו, אלא פשוט להמשיך ללכת, לקבל, להתכוון, להאמין, לסמוך, ללכת הביתה. כל פעם מחדש להתעורר, להיזכר. זה האתגר.
לא צריך לדאוג לצורה, לדרך. הצורה תדאג לעצמה, מעצמה תיווצר. אין צורך לתפקד, התפקוד קורה מעצמו. הקריאה של העולם אלינו היא אחרת – שנסכים לתנועה הפנימית הזו, שנתמסר אליה, ונלך הביתה, בכל מקום בכל מצב, פשוט נמשיך ללכת. וכל דבר ימצא את מקומו בשלום.