תנועת נפש ושמה התייצבות – על הפיכת פנים, נקיטת עמדה, הליכה לקראת המציאות

בספרה "הקוסם מארץ ים" מספרת אורסולה לה גווין את סיפורו של אדם צעיר הנרדף על ידי יצור-צל על פני חצי עולם, עד שהוא מבין שלעולם לא יוכל להימלט מפניו,

ומשנה כיוון.

הרגע שבו הוא הופך את פניו, ומתייצב מול מה שהפחיד אותו יותר מכל, הוא רגע מכונן בספר, ומייצג בצורה כל כך יפה את נקודת המעבר הארכיטיפית הזו שרבים מאתנו פוגשים בחיים.

* * *

מה טיבה של נקודה זו?

ברמה אחת זהו המעבר ממציאות של קורבנות למציאות של הכרעה ונקיטת-עמדה: הפיכת-פנים.

אבל זה גם הרבה יותר מזה – תכף נראה.

נלך לאט, ונפריד בין ההיבטים השונים.

* * *

פשוט

נדמה שיש הרבה מניעות ותירוצים שמונעים מאתנו להתייצב בנקודה הזו. וברצוננו לעמוד על טיבה נבקר בכל מני מחוזות הסובבים אותה,

אבל,

בסופו של דבר, זה עניין ישיר ופשוט – תנועת נפש אחת קטנה שמי שלמד לעשות אותה, יזהה אותה בדיוקה ובשמה הפרטי והמיוחד אצלו.

אנחנו, מכל מקום, נרצה להרחיב ולדייק, כדי לא לבלבל עם כל מני עניינים אחרים.

* * *

הפיכת פנים מקומית

נתחיל, אם כן, עם עצם הפיכת הפנים, מה שבהזדמנויות אחרות קראנו לו נקיטת עמדה[1] – המעבר מעמדה פסיבית הנמצאת במנוס מן המציאות אל עמדה אקטיבית ההולכת לקראת המציאות.

אחד הדברים היפים במעבר הזה הוא שעצם ההחלטה לשנות כיוון, ואפילו עוד לא קרה שום דבר ממש במציאות, כבר מביא עמו פרץ עצום של חיוניות.

על עניין נקיטת העמדה-הפיכת הפנים אני מרחיב קצת גם כאן.

* * *

הסכמה לפגישה

בין היתר הדיוק נדרש לטעמנו, מול חלק מן האמירות של הפסיכולוגיה החיובית שנעשו גם לאופנות בעידן החדש.

ההתייצבות איננה במובן הפשוט לקיחת החיים בידיים – כפי שאולי גישה של מאמן טוב יכולה לבטא – תבין מה אתה רוצה, קבע לך מטרות, פעל להגשמה. אמנם גם כאן נמצא את המעבר העקרוני לאקטיביות, אלא שאקטיביות הזו, כאילו מתעלמת מכך שהמציאות היא לא רק חומר גלם להגשמה, אלא גם לה יש מה להגיד.

ויש, אם כן, דרך אמצע בין תפיסות שאומרות שהמציאות היא רק הטלה של הדמיון שלנו (הכול בראש), לבין תפיסות העושות את האדם לחלוטין קורבן של המציאות – היא הדרך של הריקוד.

ושם גם נעשית מדויקת יותר תנועת הנפש הזו שקראנו לה – התייצבות.

זו לא תנועה של שליטה – זו תנועה של הסכמה לפגישה.

* * *

רכות ההתייצבות

נקיטת העמדה יכולה להיות כלפי דבר גדול או קטן – אין זה משנה. ופעמים רבות כל עוצמתה קשורה בכך שדווקא היה פוטנציאל באירוע מסוים לנוס ולהימנע, והאדם בחר שלא לעשות זאת, וגילה אגב כך שאכן הוא יכול לבחור – יש לו חירות – וגילוי זה עצמו הוא כבר מלבב, ושם אותו על קרקע יציבה ומהותית יותר.

זה רומז על כך שגם כשמכריעים בעניין זעיר, זה מפתח לעניין הרבה יותר גדול שבא לידי ביטוי בהפיכת פנים קטנה זו. (ועל כך בהמשך).

(ומה שלא הופכים אליו פנים, אפילו הוא קטן, ולפעמים דווקא מכיוון שהוא קטן, רודף אותנו ומכרסם בחיוניות שלנו ובבריאות שלנו, בלי שאפילו נהיה מודעים לכך).

וצריך לדייק את ההתייצבות הזו: לא רק שהיא לא אקט של שליטה, היא גם לא עמידת-צוק-משונן. זו לא אנרגיה של מאבק. אדרבא, פעמים רבות היא מקפלת בתוכה את רכות האהבה. כוחה הוא לא כוח הכתפיים המורמות, אלא כוחו של הנשען פנימה.

* * *

חירות

במרכז הדיון הזה עומד מושג החירות.

היכן אדם נמצא בשיא החירות – כשהוא שולט שליטה מלאה במציאות?

ואם האדם מגלה שאין לו שליטה במציאות – גם לא בכל האמצעים של העידן החדש – אז מה? האם בזה הוא מאבד את חירותו?

לא פעם קרה שדווקא אובדן החופש החיצוני הביא עמו את גילוי החירות הפנימית. במקומות הכי פחות צפויים, מול קושי ונכות, וחוסר אונים של נסיבות, ואובדן החופש האישי, מצא האדם את הדרך להפוך כישלון לחישלון וחשכה למאור, ולמצוא מחדש את חירותו הבלתי תלויה. וזו שמחה גדולה. הרבה מן האנשים ששמם הולך לפניהם עברו דרך שלב מעבר כזה – פלדנקרייז, אלכסדר, פאולה, קייטי, לאויז היי, דוד בן יוסף, אם למנות רשימה חלקית בהחלט – כולם עברו דרך מקומות קשים, שאצל אחרים אולי היו משביתים אותם, ואילו אצלם היוו את נקודת הפתיחה לחיים של התייצבות. ושוב, דווקא מכיוון שאיבדו שליטה במציאות חייהם.

הנה דוגמא אחת לשבוי מלחמה שגילה זאת. (האירוע המכונן מתחיל מעמוד 7 – טייס אמריקאי שמטוסו הופל בוייטנאם).

ראו גם מה כותב הרב קוק על אותה נקודה עצמה. כאן (סעיף נא). (צריך קצת לתרגם את מושגיו של הרב קוק ולהיות סבלני לשפה הלא מוכרת, אבל הוא בדיוק מדבר על הנקודה הזו. את המילה "עצבות" המופיעה בטכסט צריך לקרוא כ"דיכאון" – לא מדובר בשברון לב או תוגה).

* * *

אמירת כן – הפיכת פנים כללית

הרב קוק מביא אותנו אל הנושא הבא – אותה נקודה שאפשר לקרוא לה נקודת האל-חזור.

כאשר מצטברות הפיכות הפנים שאדם עושה בחייו ונעשות להכרעה עקרונית ומקיפה, המבטאת עמדה קיומית ותפיסת עולם – ביטוי לחבירה לממשות, לנכונות לקחת חלק פעיל בשיחה, להשתתף ביצירה, ולהפוך למספר – לזה אנו קוראים נקודת האל-חזור.

אמנם, זו לא רק הצטברות – לפעמים נדרשת עוד דחיפה קטנה, שהיא אולי העיקר ההופך הפיכת-פנים מקומית להפיכת פנים עקרונית. מעתה תהווה זו את המצע הבסיסי שממנו פועל האדם.

המקום הזה הוא המקום שבו האדם מתחיל להאמין לעצמו.

אני מגלה שמותר לי לנשום את האוויר של העולם הזה. זהו צעד שאני צריך לעשות לקראת עצמי כדי שאוכל להאמין לעצמי. הכול בסדר. כשאני נמצא שם הכול בסדר. אני לא יכול להיות משהו שאני לא. וזה מאפשר לי לקום כל בוקר ולהגיד – כמה טוב להיות אני.

דוגמא יפה לאותה אמירת "כן", עקרונית ומהותית לעצמי אפשר למצוא אצל בירון קיטי, ובסרטון הקצר הזה היא ממש מדברת על עניין זה – להגיד כן לעצמי ("נהגתי לקרוא לעצמי 'כן'" היא אומרת בסרטון).

* * *

הבחירה בחיים

נקודת האל-חזור, אם כן, מתייחסת למעבר מעניין מקומי של התייצבות, אל הכרעה כללית ועקרונית.

הקשיבו לפיספילגרים כשהיא מתארת את נקודת האל-חזור שלה. האישה שיום אחד יצאה מפתח ביתה והתחילה ללכת והמשיכה ללכת – עשרים שנה. (בהרצאה היא ממש מתארת זאת בגרף על הלוח).

מה ההבדל בין נקודת האל-חזור להכרעה?

אנשים רבים עושים הכרעות שמשנות את חייהם. כמו למשל חוזרים בתשובה. ועדיין, למרות האנרגיות הגבוהות, הם יכולים למצוא את עצמם מחדש באותם מקומות ישנים, משרתים את אותם דפוסים זרים. הם עשו הבדל בחיים שלהם, אבל המפנה הממשי קשור בהכרעה יותר עמוקה מזו –

הבחירה בחיים.

שהיא גם ההיתר העמוק הפנימי לבחור בחיים,

וגם ההבנה שהבחירה הזו אפשרית ואכן יוצרת מציאות.

* * *

התשובה לספקנות

מסתבר שחיוביות איננה עניין של אופי, היא עניין של הכרעה.

מתוך דברי הרב קוק שהבאנו, ואצל רבי נחמן במפורש, עולה המצווה – להיות בשמחה.

תגובת הספק: איך אפשר? ואם אני לא שמח? מה, אז בכוח? האם זה לא מלאכותי? האם העצב הוא לא חלק חשוב בחיים? הייתי רוצה להיות נאמן לאמת, ואם אני עצוב או מדוכא או חש חסר אונים, אז זו האמת. אדרבא חשוב לפגוש את האמת הזו, להיות נאמן לה, ולא לדחוף את הרעיונות המוכנים מראש "להיות בשמחה" סתם כך, אחרת זה הכול שרירותי, סוג של דיכוי רגשות, ועושה את הכול לפריך.

תשובת השמחה: האם אתה מוכן לחקור את ההנחות הללו שלך?

(ועל ההבדל בין תגובה לתשובה נתעכב, כנראה, במפגש שאחרי זה)

הנה כמה מילים על נקודת האל-חזור ומה שמהסס אצלנו לגביה. הטרילוגיה "אל הממשות" ובעיקר הספר האחרון – "חמישה ימים על שפת האמת", עוסקים הרבה בנקודה זו.

* * *

חוסר אונים נרכש

הכי מסוכן להיות מסכן, אומרת גאולה אשתו של דוד בן יוסף.

הכי מסוכן להיות מסכן – בשבילנו,

והכי מסוכן – בשביל מי שאנחנו חושבים שהוא מסכן.

אנחנו אשכרה משרים חוסר אונים על מי שאנחנו מסתכלים עליו כך.

ומלבד הסכנה יש גם שקר בעמדת הקורבנות. הקורבנות היא לא רק רגש המציין את מה שיש, אלא הטעיה באופן בו אנו מפרשים את המציאות.

הנה סרטון קטן ומבדח על חוסר אונים נרכש.

מוכנים לגמילה ממסכנות?

* * *

פרשנות

ולבסוף צריך להגיד שהנושא הזה גם נושק לנושא הפרשנות – האופן שאנו מסכימים לדרוש במציאת, ולגלות את דיבורה האישי גם בעניין מקרי או כללי כביכול. (והוא גם ההסכמה השלישית בקוד-הלומד). קרוב לוודאי שנקדיש מפגש בפני עצמו לנושא הפרשנות.