על רכיבת אופניים וסיפורים טפיליים

פיאז'ה מתאר את תהליך הלימוד – למשל לימוד רכיבה על אופניים – כתהליך של קילוף תנועות מיותרות. משמע, הלמידה, פעמים רבות, היא לא דבר שנוסף, אלא דבר שנחסר. רוכב האופניים בתחילת דרכו, עושה מן הסתם גם את התנועות הנכונות הנדרשות לצורך הרכיבה, אבל בצדן גם המון תנועות מיותרות, והן אלה שמפילות אותו כל פעם מחדש.

בהתייחס לרכיבה המיומנת התנועות המיותרות הן תנועת טפיליות. הן לא שייכות להתארגנות התנועתית הממוקדת. הן מפריעות, מפזרות, מפרקות, מחלישות, מעכבות תנופה. הנסיון יצור אט אט את ההבחנה בין התנועות השייכות לתנופה לאלה שלא. 

וגם: עם הזמן, כשאדם נעשה רוכב מיומן מתחיל לקרות משהו חדש – אותה תנועה טפילית לכאורה, נרתמת לשרת את התנופה. מה שלפני כן הפיל אותו, הופך למה שנותן לו כעת תנופה ושיווי משקל.

אם רוצים, זהו משל לכל תנופה של משמעות. אנו יכולים לראות זאת בפעילות של ילד: כאשר הוא רק מתחיל אותה, כל גירוי חיצוני הוא הסחת דעת, הפעילות עוד לא צברה תנופה ועומק, לא צברה מרכז ומיקוד, ועל כן כל מה שבא מבחוץ נושא פוטנציאל לפרוקה. אבל כמה דקות לאחר מכן, כאשר כבר נוצרה פעילות של עומק וחיבור, שוב לא יוסח מכל עניין. למעשה קורה דבר מעניין, המרכוז שלו יוצר סוג של קרום בררני סביב הווייתו. בגירויים מסוימים הוא פשוט לא מבחין, ואחרים מיד נקלטים אצלו והוא משתמש בהם כדי להעשיר את פעילותו. מה שלפני כן פיזר, כעת נאסף אל המרכז ומזין אותו. מה שרגע לפני כן היה הפרעה הופך להפרייה.

ועיקר העניין קשור במה שאני מכנה "תנופה" או "מיקוד" – שני היבטים של אותו עניין. התנופה, כמו כוכב שנולד, יוצרת גם מרכז משיכה מגנטי המארגן את המציאות סביבו ועושה אותה לשלמות חיה. כל דבר נעשה מחובר עכשיו למרכז הזה, ומקבל את משמעותו מתוך התייחסותו אליו.

היכולת להיות אחד היא בריאות. תתבוננו למשל בתהליכי כתיבה. אדם יכול לגשת לכתוב ובראשו מחשבות שונות. הרבה דברים שהוא רוצה להגיד, לאנשים שונים, בצורות שונות. כתיבתו מתפרקת מן ההתחלה. הוא לא מצליח לסיים משפט. אבל כאשר הוא מצליח להסיר את כל הסיפורים הטפיליים ולהתמקד בדבר האחד הזה שהוא רוצה לומר, אפשר שיעלה על גל המשמעות, יסחף לתנופה. בשלב הזה, פתאום הכול נעשה קשור. אותן מחשבות לוואי שלפני כן טרח לשים בצד, חוזרות להוסיף עומק ורוחב לכתיבתו מבלי לפרק אותה.

היכולת להיות אחד, היא בריאות. זה לא רק משל. זה קשור למערכת החיסונית שלנו, שגם אותה ניתן לסמן דרך אחדותה (איזון עדין). אין להבדיל כאן בין בריאות נפשית לבריאות גופנית. פעמים רבות כאשר אדם מגיע לידי הבעה, יצירה, תנופה של משמעות, הדבר מבריא אותו פיסית. ה"אחד" שאני מדבר עליו הוא תנועת ייחוד – יצירה. לא עניין סטטי ולא עניין מכאני, אלא תהליך של הבעה, המגלם בתוכו את ה"הנני!", האמונה וההסכמה. וכך בשבילי: תנופת המשמעות, בריאות, יצירה – כולם משורש אחד.

כל דבר חיצוני לאדם יכול לפרק אותו. כולל אוכל, כולל ידע. בכל דבר חיצוני יש פוטנציאל הרסני, הוא לא שייך לאדם. אבל כאשר יש מרכז (בריאות, יצירה, תנופה של הבעה), ממלא גם מומר הפוטנציאל ההרסני לפוטנציאל מברך – אותו דבר נרתם כעת להוסיף לתנופה (כמובן תמיד עד גבול מסוים. שקשור הרבה בכוחו של אדם ב"אחד"). למעשה, כאשר יש מרכז, אותם דברים חיצוניים, נעשים חיוניים לתנופת המשמעות, בלעדיהם היא מאבדת את הזנתה ודועכת מעצמה.  

הטפיליים הפיסיים – חיידקים, וירוסים וכדומה, והטפיליים המחשבתיים או האמוניים או המוסריים – זה לא משנה. בכל מקרה, אומנות הבריאות, כמו כל תהליך למידה, קשורה באומנות קילוף סיפורים טפיליים (גמילה מזלילה). זהו המעבר מהססנות ממארת לאמונה איתנה ששורשיה מעמיקים. היכולת הזאת של אדם להיות נאמן לעצמו ולא להתבלבל.   

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *