הכניסה למבוך

מה האלטרנטיבה ליחס הטיפולי שנושא עמו תמיד גם איזה ניחוח פטרוני, ובעיקר השראה מכאנית, שהרי המטפל אמור "לתקן" דבר מה אצל המטופל, וכבר כאן יש איזו השתבשות מוסרית עקרונית? (וזה נכון גם כאשר אנחנו משתדלים מאוד להשתמש בשפה רכה יותר, שוויונית יותר, פסיכולוגית פחות, מפגשית יותר).

מה האלטרנטיבה?

כניסה למבוך.

משמע, להסכים להתקשר, להתחבר, להיות שייך, עם מלוא התוהו שהדבר מעורר, עם אובדן האוריינטציה, עם הקושי להפריד, עם החשכה, עם הבלבול, ואובדן הדרך.

ואז, מתוך הדבר הזה, למצוא את הכוחות לצמוח מחדש. לאט לאט לפלס דרך החוצה מן המבוך, אל החירות.

והדרך החוצה היא אקט החירות של היחיד. הוא, שהסכים להתקשר ולהסתבך, מחפש עכשיו להתיר ולשחרר את עצמו, ואגב כך הוא ממילא גם משחרר את זולתו. אבל תשומת לבו היא בתהליך השחרור שלו עצמו ובזה הוא מבטא אתה עזרה לזולתו. הוא שואף להגיע מחדש לחירות, לתלת ממדיות שלו, לממשות שמחוץ למבוך, לניסיון. והוא שואף לכך בתשוקה גדולה, בלי לאבד בדרך את האחר על ידי "ניתוק" – משמע הוא משחרר את עצמו שלא על חשבון האחר, וממילא האחר גם הוא משתחרר.

כל זה בוודאי נכון לגבי מערכות יחסים קרובות, בין בני זוג, בין הורים לילדים, חברים קרובים. ובמובן הזה תקשורת משחררת היא קודם כל נכונות להתבלבל. הרפיה לגמרי של כל שליטה, ואמון שהדרך הביתה תימצא מחדש. משמע, אם אתה רוצה לעזור למישהו אתה צריך להסכים להיכנס אתו למבוך. לא ב"כאילו", באמת. ואחר כך, כשאתה כבר אובד במבוך, להצמיח מחדש את כוחות השחרור. אתה אולי מסוגל לזה יותר ממנו, קודם כל כי אתה בעל ניסיון – אתה כבר מכיר את האפלה וזו לא פעם ראשונה שיצאת ממנה, (למרות שהחוויה בתוך המבוך היא כמו ללכת לאיבוד בפעם הראשונה – שוכחים הכול), ואחר כך כי יש לך אמונה. אתה יודע שתמיד יש סיכוי שאתה עלול ללכת לאיבוד באופן חסר תקנה, עם כל החרדה שבכך, אבל בו זמנית אתה מאמין שבבוא הזמן אלוהים עתיד להציל אותך גם מן המבוך הזה.

ולפיכך זו את האמונה הזו שאתה מביא, יותר מכל דבר אחר.

ולשם כך הוא, הזולת, גם זקוק לך: כדי לפגוש את האופן שבו אתה לא מפחד לפחד.   

לא אתה מרפא אותו, ואפילו לא הוא מרפא את עצמו – זה הניסיון שמרפא את שניכם.

* * *

מה זה אומר על הקשר שאנו מכוננים עם אנשים שמלכתחילה איננו מכירים ופונים אלינו בבקשה לעזרה. האם אני צריך להיכנס למבוך עם כל אדם? (והמבוך, אגב הוא לא המבוך של האדם ההוא, הוא תמיד גם המבוך שלי. קשה מאוד להפריד בין המבוך שנוצר במפגש בינינו והוא חדש, לבין המבוך האישי שלי, הוותיק, שמתעורר לו עכשיו שוב במלוא העוצמה). האם אין דרך לעזור למישהו ולהישאר מחוץ למבוך, כלומר מראש בתקשורת משחררת, בוגרת? האם אני צריך להתאבד עם כל אדם שפונה אלי לעזרה? האם אני צריך לחלות במחלה של כל אדם שאני רוצה לרפא? האם זה לא בעצם מקשה עליו? האם הוא לא זקוק אדרבא, למישהו שיישאר מחוץ למבוך, לא מתערבב, ויסמן לו כך את האפשרות לצאת החוצה? האם כניסה למבוך היא לא אחריות עודפת שבעצם דוחה את האחריות של מי שבא אלינו לבקש עזרה? האם ממילא היציאה מן המבוך היא לא עניין אישי לגמרי, לבדי לחלוטין?

אבל הרי מי שבא לבקש מאתנו עזרה לכוד במבוך שלו. העזרה שאנחנו יכולים להציע לו היא לא רלוונטית אם אנחנו מחוץ לניסיון שלו. הרי בזה העניין: הוא עוד לא יצא למרחב הניסיון. הוא לא מסוגל לפגוש אותנו. אנו זקוקים להיות ההפרעה שלו. ואיך נהייה ההפרעה שלו אם לא יהיה שם אותו חיבור – קושר ככל שיהיה – שבו הוא יכול להרגיש את אחרותנו המפעמת בלב בדידותו?

וגם: אם אנחנו עצמנו יוצאים אל מרחב הניסיון, האם אנחנו לא ממילא נתונים לכל ההשלכות, והשלכות הנגד, וההעברות והעברות הנגד, וההזדהויות הטמונות במרחב של הניסיון?

דומה שאנחנו לא יכולים להיות משוחררים מראש, אנחנו יכולים רק להשתחרר מחדש. עצם הניסיון שלנו להבין את הזולת הוא כבר היקשרות.

* * *

הבה נתבונן על זה מן הצד השני. נניח שאני הוא זה שבא לבקש עזרה, ופונה למישהו עם מצוקתי אישית.

אם האדם הזה הוא אדם מוכר, הרי שהחיבור כבר קיים בינינו, ואני מניח שהתייצבותו הבוגרת מחוץ לדרמה שלי תעזור לי מאוד, כיוון שעצם נוכחותו כבר היא קוראת לי אל הניסיון, אל הממשות. בכל מקרה זה אני שעושה את דרכי, שלומד, שמחפש את הפתח החוצה. אני לא צריך שייכנס אלי למבוך לשם כך.

כמובן, אני לא פונה אל כל אדם. זה אדם שאני סומך עליו ומאמין בכוחו לפגוש אותי. זה אדם  שהשהות בחברתו היא כמו מצפן לתהליך שאני חותר לקראתו.

אבל מה אם זה אדם שאינני מכיר? (למה שאפנה לאדם שאיני מכיר?)

מה אם זה אדם שאני מכיר לכאורה אבל בשל המצוקה שאני נתון בה אני נעלם אתו לסוג התקשורת הקושרת שהיא בעצם שהיא סוג של אי-הכרות?

האם אז הוא צריך להיכנס אתי למבוך?

* * *

בפסיכואנליזה מדברים על הזדהות השלכתית – המטופל משליך תכנים רגשיים שלו אל תוך המטפל, וזה, בלי להיות מודע לכך, מרגיש בתוכו את תוהו של הרגשות. בין אם הוא רוצה או לא הוא כבר נמצא בתוך המבוך (ועוצמת השידור, כנראה גדולה יותר במטופלים המוגדרים פסיכוטיים). המטפל הנאור במקרה הזה צריך ללמוד להכיל את כל הרגשות הללו, לעבד ולפרש אותם, ולהחזיר בחזרה למטופל. זו מלאכה לא פשוטה כיוון שזה לגמרי לא ברור מה הם הרגשות האותנטיים של המטפל ומה הושלך עליו מן המטופל, ואולי בכלל אין דרך להבחין, ואולי זה גם לא משנה. ממילא הוא צריך להפגין בגרות, להכיל, לעבד ולהניב סדר וריפוי.

זהו תהליך מקביל, לדעתם, לתהליך שעובר התינוק עם אמו, תהליך חיובי, בסופו של דבר, אם האם אכן יודעת להכיל את מה שהתינוק לא יודע עדיין להתמודד אתו. היא מעכלת את זה בשבילו ומחזירה לו מעובד. וכל התהליך הזה גם מחבר אותם יחדיו. מכאן אפשרית הפרידה, שכה נחוצה לתהליך ההתבגרות.

האפשרות האחרת, הפחות נאורה, היא שהמטפל ייבהל וידחה את הרגשות הללו, ידחיק אותם, יתנגד להם, ובכך בעצם גם יתנתק מן המטופל. 

ועל רקע זה אני חוזר ושואל: האם אדם שאני לא מכיר, ולפיכך שאין כרגע חיבור בינינו, אדם שמשום מה בכל זאת בחרתי לבקש ממנו עזרה, האם הוא צריך להיכנס אתי למבוך?

* * *

על פניו נראה שכל אדם – על מנת שיוכל לעזור לי לצאת – צריך לכונן אתי מערכת יחסים, להגיע לחיבור, לפגוש אותי ממש מעבר ליחסי מטפל-מטופל. אבל האם זה אומר להיכנס למבוך?

הוא אינו מכיר אותי ולפיכך, בהיעדר חיבור קודם, קיומו הוא בשבילי עוד נדבך בדרמה, בין אם נרצה בכך או לא, הוא נעשה לעוד שומר מבוך המונע את יציאתי ממנו, אובייקט של ניהול יחסים, חלק ממרחב השייכות הסימביוטית ולא השייכות הדיאלוגית, דימוי בתוך כלאי. כשהוא מסכים לכונן אתי יחסים, מסכים לפגוש אותי ממש, הוא קורא לי לממשות, לניסיון. האם כל זה משמעותו שהוא מוכן להיכנס אתי למבוך?

בתיאור של האם הנאורה היא מצליחה להכיל את התינוק, משמע אתה רגשות המושלכים עליה. אבל האם המטפל אמור להכיל אותי המבוגר? אנא, אני רוצה להיפטר מן המשאלה-אשליה המגולמת בדמותו של המבין-האינסופי-הכול-יכול. זקוק אני להתבגר, זקוק לבני אדם ממש. הוא, שפניתי אליו, מן הסתם חכם ורגיש, אבל גם אנושי לגמרי. מה שיחזיר אותי לממשות זה לא שיישאר איזו דמות אידיאלית, אלא שיהיה ישר, אמיתי, ממשי. רק כך אני יכול ללמוד לסמוך מחדש על הממשות. וכל משחקי המטפל-מטופל רק יצרו סוג של עיוות שירחיקו את הרגע הזה של הצניחה אל הממשי. אני זקוק לחוש את הממשי, להריח אותו, לראות אותו לידי.

ואולי, יש מקום לחשוב שטיפולים מסוימים מתארכים על פני שנים, בשל אותו ניתוק – אי נכונות של ה"מטפל" לכונן מערכת יחסים אמיתית עם המטופל. כל השנים הללו נדרשו לריקוד ההימנעות עד שהזמן עשה את שלו וההכרות המצטברת סדקה את סטריליות היחסים, והביאה אותם עד אל המפתן של קשר ממשי. וכל זה היה אולי יכול להתקצר הרבה אם מלכתחילה היה המטפל אמיץ מספיק להתחבר.

* * *

אז כן, הוא נכנס למבוך.

בהכרח הוא נכנס. אבל לא כגורם בתוכו, אלא כבר ומראש כתנועה החוצה. אותה תנועת חירות שלו מן הרגע הראשון מבטיחה שהאנרגיה שלו לא תופנה לפרנס את המבוך. הוא מהווה השראה למאבק היציאה לאור. יוצא יחד אתי לחירות. לא על ידי זה שהוא נשאר בתפקיד אלא על ידי האותנטיות של ההשתחררות שלו עצמו.

במובן זה אפשר לומר שהוא בכל זאת נשאר בחוץ. כי הכניסה שלו היא כניסה דינאמית, לא השתקעות במבוך אלא מעין הלוך חזור כזה – מחרוזת של כניסות ויציאות.

כאמור, כל זה נכון לא רק לגבי אדם שלא הכרתי לפני כן, אלא גם לגבי חבר וותיק שנעשה לפעמים לא מוכר בשעה שאני מנותק. הוא אמנם חבר וותיק, אבל כעת, כשאני במבוך, הוא שייך "לסוג ההוא", כלומר נעשה לשומר-מבוך, לאובייקט-דרמטי. אם הוא ישר, זה לא יכול שלא לבלבל גם אותו, להפעיל עליו כוח ששואב אותו אל תוך הדרמה. הוא לא יכול להתנגד לכוח הזה בלא להיכנס לדרמה. והניתוק, אם ינסה אותו, קושר באותה המידה. הדרך היחידה היא להסכים להיכנס למבוך באופן בוגר – כלומר כתנועה החוצה. הוא יצטרך לחוש את הכוח הזה, להודות בהשפעתו עליו ולפייס אותו על ידי זה שהוא מציע לו ממשות במקום עוד דימוי. זה מזון אמיתי ומשחרר. ואיזו עוד ממשות הוא יכול להציע מלבד את עצמו? וכך הוא מתמסר, אבל לא משתעבד.

בכל מקרה זו הזמנה לשנות את הכותרת של סוג כזה של מפגש: לא מפגש טיפולי, ולא יחסי מטפל-מטופל, אלא מפגש עם מישהו שמכיר את האפלה כניסוחו של אוגדן המצטט את פרוסט:

ל"מישהו המכיר את הלילה" ("one acquainted with the night"),

* * *

עכשיו אני יכול לחזור לצד הראשון ולענות בצורה קצת יותר בטוחה שאכן, אם אדם פונה אלי בבקשה לעזרה, עלי להתמסר למבוך (אם אני רוצה לעזור לו, כמובן).

להתמסר אבל לא להשתעבד.

שזה אומר שאני מתמסר כתנועה החוצה, כמשאלה ערה לממשות, כאמונה מתמידה במה שנמצא מעבר לדרמה. לשם כך עלי להסכים להרגיש הכול ובכלל זה להיעזר בכל הסגולות ששכללתי וטפחתי במהלך חיי כמידות הפועלות גם ללא מודעותי. שהרי באפלת המבוך אין לי שום דבר בידיים שאני יכול להשתמש בו, עלי לסמוך על האינסטינקטים המוטמעים בתוך גופי.   

הדבר היחיד שאולי אפשר להגניב למבוך (כל השאר נעלם ברגע שנכנסים למבוך – כמו שכל הנשמות שנכנסות לעולם הזה ובטוחות שהן תזכורנה את הדברים החשובים שוכחות הכול) זה את המצפן, מצפן החירות.

ואצלי משום מה הצפון של מצפן-החירות מורה באותה המידה אל החירות ואל אלוהים.

אני מגניב למבוך – אל תוך האפלה – את זיכרון אלוהים: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי…

 

 

              

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *