שאלת המצפן והמבוך

מה הדבר שאדם עושה עם עצמו, או שקבוצה עושה עם עצמה, כדי לעבור מן המרחב ההישרדותי-הסתדרותי אל המרחב הדיאלוגי? מה מהות השינוי? איזה שריר, תהליך פנימי, או התכוונות הוא או הם מפעילים?

ואמנם אפשר שזה יהיה שינוי שהקבוצה תשפיע על היחיד, שינוי שבהשראתו מוצא את עצמו היחיד והנה הוא אחר, ואפשר להפך, שאדם קודם כל נעשה אחר ואז עם איכותו זו מברך את הקבוצה ועוזר לה לעבור בשער. אבל לענייני אין זה משנה. בין אם זה קורה בתהליך קבוצתי ובין אם זה קורה ביחיד, אני שואל – מה הוא המהלך שעושה את הטרנספורמציה ממרחב ווכחני למרחב דיאלוגי? איזו התכוונות, פרקטיקה, הלך נפש, גילוי, תשומת לב, עושים את ההבדל? מה הוא שעובד שם בנקודת המפנה?

ועל מנת לחדד את השאלה המשלתי משל:

* * *

מה כתוב על המצפן שאדם לוקח אתו למבוך כדי לצאת מאפלתו אל המרחב התלת ממדי?

מבוך, שכן זו המהות של מרחב קדם-דיאלוגי זה. אדם אובד במחשבותיו, בסיפור שהוא חלק ממנו, במצוקתו המפרקת אותו לאלפי נתיבים של אפשר. הוא מאבד קשר עם הממשות, הכול נראה לו דומה ואפור באותה המידה. כל דבר מעורר אצלו תגובה, וכל תגובה שלו לוקחת אותו בנתיב שלא שואל את דעתו. מה שהוא מנסה לעשות כדי להשתחרר ימינה לוקח אותו חזרה שמאלה אל תוך המבוך. וככל שהוא מתאמץ יותר, כך הוא אובד יותר, מתייאש יותר.

מצפן, שכן בזמן זה של אפלה דומה שהכול נשכח. כל אותן חוכמות, ותובנות, וידיעות כמו נעלמות ממנו. הוא לא זוכר מה הוא שהוא אמור לעשות, וגם אם כותרת חכמה מהעבר מבליחה מול עיניו, הוא אינו יודע כיצד לפרש אותה. נותר לו רק דבר אחד קטן ששומר על גחלת שפיותו – מצפן. יותר מזה הוא לא מסוגל לשאת באפלת המבוך. או בניסוח אחר: כל משקל נוסף, שמבחוץ נראה כיכול לסייע לו, כשהוא כבר נמצא במבוך הופך בדרך מוזרה לעוד דבר שקושר אותו אל תוך המבוך. כל כלי, כל טכניקה שנדמה היה קודם לכן שהן מבשרות אור, בתוך המבוך מתהפך טיבם משחרור לכבילה. הם נעשים בעצמם לשומרי מבוך שתפקידם העיקרי הוא למנוע ממנו לצאת. הוא לא יכול להסתמך עליהם. נותר, אם כן, רק המצפן הקטן.

אבל מה כתוב על המצפן שלו? או בניסוח אחר, בהנחה שהוא יכול להכין את המצפן הזה מבעוד מועד, לאן הוא מכוון אותו? איזה צפון הוא רוצה לסמן? הוא יודע שזה הדבר היחיד שיורשה לו להכניס למבוך.

* * *

למבוך – למרחב הקושר הזה – אני קורא תקשורת קושרת כדי להדגיש שהמקום הזה לא נמצא בתוך היחיד או הקבוצה אלא בדינאמיקה של ההתרחשות שיש לה נפח של זמן, ונפח של אינטראקטיביות, ונפח של זולתיות – כולם מימדים שבאופן טבעי נמצאים קודם כל בבין-אישי ורק אחר כך בהשאלה אצל היחיד. וכך, גם כשהאדם נמצא לבד לכאורה, לכוד בתוך ראשו כביכול, באמת הוא לכוד בתוך אופי מסוים של תקשורת – בתקשורת קושרת. אותה דינאמיקה של התרחשות גוברת עליו, נעשית מכאנית, ומאבדת את כוחה היצירתי. זהו מהותה של התקשורת הקושרת. הוא מאבד ערות בתוכה.

שאלת המצפן, אם כן, היא גם שאלת התקשורת המשחררת – מה היא המתודה האחת, המצפן האחד, הצפון האחד, שמורה לאדם את הדרך החוצה מתקשורת קושרת. זה יהיה המצפן של התקשורת המשחררת.

המשל של המצפן גם מדגיש שאין זה כלי מכאני שמחלץ את האדם מן המבוך, אלא עדיין נדרש כאן האדם ההולך, המשתוקק לצאת, והוא זה שיכול להיעזר במצפן כדי לכוונן את תשוקתו שתישא אותו הלאה החוצה. 

* * *

וגם:

האם זה אותו מצפן תמיד?

לכאורה זו שאלה מכשילה. באפלת ההליכה לאיבוד האדם אינו ער מספיק כדי לבחור בין מצפנים שונים. הרי כך ניסחנו את זה מלכתחילה – הוא יכול לשאת אתו רק דבר אחד. וזה גם כוחו של המצפן לעזור – בהיותו אחד, פשוט, ממקד. האדם במצוקת המבוך לא יכול להרשות לעצמו לאחוז ביותר מדבר אחד. יש צפון אחד. זה אגב גם מה שמקנה למצפן את אופיו האנטי-שומר-מבוך. כל עוד הוא אחד הוא חסין בפני האלכימיה של המבוך ההופכת כל דבר לשומר-מבוך המונע יציאה. הריבוי פה הוא לרועץ.

ובכל זאת, עם הסתירה שבדבר, אני רוצה להציע שלצפון הזה יש צבעים שונים. אמנם כן, הכיוון הוא אותו כיוון, אבל אולי בנסיבות שונות יש לו שמות אחרים. המשוואה מבחינה אנרגטית היא אותה משוואה, אבל מכיוון שגורמי הנסיבות שונים, כך גם צריך לאזן את המשוואה בצבע שונה. זה עדיין לא פוטר את המבקש להשיב, מן הצורך למצוא את המילה האחת (או המשפט האחד) הכתובה על המצפן. 

מה, אם כן, כתוב על המצפן?

מה הוא הדבר האחד (שהוא בו זמנית רבים) שמהווה את הצפון של המצפן?

אגב, בעברית יש מילה אחת שהיא כבר מורכבת במתכונת כזו של יחיד-רבים – אלוהים. אבל אנא, אל תמהרו לתת לי את התשובה הזו.

* * *

אני באמת שואל – מה הוא הדבר שכתוב על המצפן של יציאת מצריים האישית?

מה הוא הדבר שעוזר לך כאשר המציאות נעשית שטוחה, לחזור למציאות התלת ממדית? מה הוא שעוזר במצבי מצוקה, בהליכה לאיבוד, למצוא מחדש את חוט הלב? ושוב, חוק האחד, קובע שהמצפן הוא אחד. ואמנם אפשר שהשם המפורש של דבר יהיה בעל נפח של מילים רבות, אבל בסופו של דבר יש מילה אחת שזוכרים ובה מכונסת כל הכוונה המפורשת. מה היא אם כן מילה זו?

מילה אישית זו, שהרי אולי לכל אחד יש מצפן אחר. ואולי אחר כך יסתבר שהמצפנים של כולם הם צבעים שונים של אותו עניין, אבל בינתיים יש לדבוק באישי, באחד האישי – מה הוא שמחזיר לך את הנשימה העמוקה, את החיבור המחודש?

מה כתוב על המצפן שלך?

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *