שפת המעגל

דומה שאנחנו רק מתחילים לגלות שפה חדשה, והמילים שמשמשות אותנו מגמגמות, תועות, מתבלבלות, נוטות תדיר לחזור אל השפה הישנה ממנה הן נלקחו, ולקחת אותנו חזרה איתן. ולפעמים יש צורך בהכרזה, בניסיון לפרש את הסף, לסמן את הגבול, לקרוא בשם חדש: שפת המעגל – אם אכן זה השם הראוי לאותה איכות שאנו עומדים לפתחה.

שפת המעגל היא יותר משפה, היא מורה על מחוז, ארץ, עולם שלם שאנחנו רק מתחילים לגלות את נתיביו ולחשוף את נופיו. מרחב לא נודע, ארץ בראשית לא מיושבת, מציאות רב ממדית שמחוקיה אנחנו יכולים לקבל רק דגימות הרומזות על רוחב היקפה. ניצבים אנו, אם כן, בפתחה, מתחילים לחוש בבשורתה, אבל עדין רחוקים מאוד מלהכיר את מעמקיה. ויחד עם זאת יכולים אנו לחוש ברוחה המזמינה אותנו לביקור. וכל מי שמבקר בה הוא בהכרח גם בגדר חוקר שלה, בין אם הוא כותב על כך, ובין אם הוא רק פוסע בדממה. חוקר שאגב התגלותו, גם מגלה לה עצמה, מי היא ומה היא.

והשפה – המילים, המושגים, המשמעויות – היא לא רק דרך לתאר את מה שאנחנו מגלים כאן, אלא בו זמנית מכלול האמצעים העוזרים לנו לפלס דרך, והתנובה העולה מקרקע הארץ בכל מקום שהנחנו בו את כפות רגלינו היחפות.

פעמים רבות, השפה היא גם מה שמעביר אותנו בשער אל המציאות האחרת.

* * *

והיכן נמצא העולם הזה? ומה מקומו של מחוז זה במפה?

טעות לחשוב שהוא נמצא בתוך הסובייקט אותו חוקרת הפסיכולוגיה, או לצורך העניין אפילו במפגש בין סובייקטים שהוא תחום הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית. כל אלה מושגים השייכים לשפה הישנה, הרואים עדיין את הסובייקטיביות בראש ובראשונה כתכונה של יחיד מבודד מול עולם אובייקטיבי. יותר נכון לומר שישנה נוכחות הקודמת ליחיד, ואליה אנחנו מתוודעים למשל במפגשי קבוצה מעגליים שרוח הדיאלוג שורה עליהם. אז אנחנו לומדים להכיר את המפגש, וצונחים אל תוך מרחב שתמיד היה שם, אך שמשום מה חשנו מנותקים ממנו. והמרחב הזה, קודם לסובייקט, יותר נכון לומר שהוא מקום מולדתה של הסובייקטיביות והמצע שממנו הסובייקטיביות יונקת את איכותה. משמע, האיכות הסובייקטיבית היא לא מה שבפנים, בתוך הגוף, בניגוד למה שבחוץ, אלא דווקא הבין-אישי במובהק. ומקום משכנו של הממש.

במקומות אחרים אני קורא לזה הממשות (להבדיל מה"אמת"), או המרחב של הניסיון, או מרחב הבגרות, או התלת-מימד. ובהקשר האנושי: המרחב הדיאלוגי, או המרחב הדיאלוגי אמוני, או מרחב הלב, או מרחב המעגל, או מקום משכנה של השייכות הדיאלוגית. היא המציאות הדיאלוגית אשר אנו כפרטים הננו מופעים שלה כמו שהפטרייה הצצה על פני האדמה אחרי הגשם, היא רק מופע מקומי לרשת הקורים המהווים את הפטרייה.

* * *

הנוכחות היא הדבר שמתגלה כשאנו נותנים לאמונת ההתבדלות לנשור. ושבים ומוצאים כך את הקרקע הקודמת לפועלנו. אנא, אני לא מדבר על היש הגדול, ההוויה, אלוהים וכן הלאה. כל המילים ההלו מטעות בסטטיות שלהן, ובמשמעות שנוטים ליחס להן. אני מדבר על מרחב-החיים-הדינאמי. על הניסיון. על ההתרחשות. על הממשות. והתוהו שהכול נגזר ממנו.

בו זמנית אני גם מדבר על מכלול של דרכי התנהגות והתארגנות של יחידים וקהילות, אשר בשונה משפת הקו, מעגנות איכות חשיבה אחרת, הייתי אפילו אומר – אופן חדש של שימוש בשפה, ושל התייחסות למציאות. ועם כל זאת, אני רואה כאן שלם, כמו שתיארתי למעלה – מרחב הממתין למחקר, ארץ שאל תוכה אנחנו יכולים לפסוע בשלמות. סוג של ממשות העונה כהד לאופן של הוויה שאנו מטפחים בהקשבתנו. בדיעבד נוכל לומר על עצמנו או על קבוצה של אנשים שחברנו אליהן – היינו שם (או לא).  

האיכות הזו לא קשורה דווקא לישיבה במעגל, או למפגשי קבוצה, או לכל מערך חיצוני אחר. באותה מידה זו איכות שנמצאת ביחיד, או בקהילה. במפגש עם אנשים או במפגש עם העולם. והיא חלק מתודעה ערנית הנאבקת לצאת לאור.  

* * *

אחד הדברים שמאפיינים את המרחב הזה, הוא היותו מקום שבו החדש יכול לבוא לידי ביטוי. זהו מרחב של בריאה, מקום מולדתה של האיכות הדינאמית, נביעת היצירה. וזה עושה את הארץ הזו למרתקת אפילו יותר. כמו שכבר כתבתי למעלה – זו ארץ שאדמתה ההיולית רוחשת תמיד בפוטנציאל של פוריות. קרקע גמישה שמניבה אינספור נבטים בכל עקבה של רגלינו היחפה.

החדש הזה הוא לא רק צורה חדשה, מבנה חדש או ארגון חדש, זו איכות חדשה שבמובנים רבים גם מגלמת את אפשרות הריפוי ליחידים ולכללים.      

לא אתמה, אם כמו קולומבוס שיצא לגלות את הדרך להודו וגילה את אמריקה, גם אנחנו נגלה שכל הזמן הזה עסקנו בהתחקות אחר שערי גן עדן.

* * *

מתוך שעשוע אמרתי לעצמי שראוי להקים מכון לחקר "המרחב השלישי". וכדרכם של הוגים מסוימים להשאיר את המונח הזה "מרחב שלישי" סתום, נכון לפרשנות חדשה הרחק מן האסוציאציות של השפה הישנה.

מה שהיה עושה מכון מחקר כזה הוא להוציא משלחות מחקר אל תוך המרחב השלישי, כדי שיתורו את צפונותיו, ויתברכו בפירותיו. בניסוח הזה ממש – משלחת מחקר – להדגיש שאכן זו חלקת ארץ המזמינה שניכנס אליה בכל גופנו ונשמתנו, ולא אובייקט שאנו יכולים לנתח ולבחון מבחוץ. אותם אנשי משלחת יתבקשו לחלוץ את נעליהם, ואולי בדומה להתרחשויות בקבוצות הדיאלוג של בוהם, יתחילו לגשש את דרכם, ואט אט יתוודעו אל הארץ, ויתחילו לקרוא בשמות המפורשים של נופיה.

ואולי אחת משאלות המחקר הראשון שהייתי מייעד למכון כזה הייתה אכן שאלת המעבר:

אילו מילים, ואילו כוונות עלינו ללחוש כדי ללמוד לעבור בשער הזה המוציא אותנו מן המבוך בו אנו שרויים אל התלת ממדיות של המעגל.  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *