החיפוש הפשוט אחר שייכות

ומה רוצים בני אדם בסופו של דבר, אם לא את החיבוק הפשוט, את החום האנושי ותחושת הביחד, את הליטוף והאינטימיות, את האהבה החובקת יחד עם תחושת היות חלק?

ולכאורה יש לבוא ולהקשות:

שגם אם זה מה שרוצים בני האדם זה לא בהכרח מה שייטיב אתם.

את השייכות יש להשאיר, לפיכך, כמו את הדובדבן שבקצה הקצפת, לסוף הדרך, כסוג של קינוח שזכאי לו אדם בסוף עמלו. היא לא יכולה להיות המנה העיקרית – אנשים שניזונים רק מדובדבנים חשים עד מהרה בחילה, שלא לדבר על מצב בריאותם.

מלבד זאת, אם זה היה כל כך פשוט, מדוע עמלו כל כך הרבה אנשים לאורך ההיסטוריה בדרכי הזרות המתרחקות משייכות? עולמות כל כך מורכבים נוצרו אגב כך, משוכללים לתפארת, יפים ומברכים בדרכם. לא, לא ייתכן שיש לחתור בפשטות אל השייכות ולהתנחל בה כבר מן הרגע הראשון. יותר נכון לומר, מי שטרח, ועמל, ושכלל, ואסף, ועשה את כל שיעורי הבית שלו, ואכל את המנה העיקרית – הוא יקבל מנה קצובה של שייכות, שתערב לו אלפי מונים בצמצומה.

ובכל זאת אני שואל שאלה של רדיקליות:

מדוע לא לחתור ישר ובפשטות אל השייכות? מדוע לא לקבוע שהיא לא רק האחרית אלא גם הראשית, ובמקום ללכת אליה עקלקלות ולהשאיר אותה כמתנה של סוף הדרך, להתחיל אתה מיד, להיות עמה כל הזמן, ולסיים אתה בברכה?

˜™

אדם משכלל את התקשורת שלו לא מתוך זה שהוא לומד עליה, אלא – כמו בכל תחום אחר – מתוך זה שהוא פועל בה, מתנסה בה, צובר שעות של ניסיון, שיש בהם גם גישוש וגם חיפוש וגם הליכה לאיבוד וגם מציאה. זהו המגע הממשי, ההתנכחות בתוך הפעילות, אשר ממנה, כמו מעצמה מתגדלת הלמידה.

אבל,

לא כל התאמנות בתקשורת תשכלל אותה בהכרח לכיוון של תקשורת טובה יותר, או לצורך העניין תשכלל אותה בכלל, לכל כיוון.

למעשה מוכרים לנו אינספור מקרים שההתנסות בתקשורת עושה בדיוק ההפך מכך – היא חוזרת ומשריינת דפוסים, ממשיכה ותוקעת מפגשים, נועלת זרימה, חוסמת שיחה. והדבר הזה, עם הזמן, לא מתפתח, לא משתנה, רק נשאר באותו מקום מוכר עד ייאוש.

מכאן שלא די להתנסות בתקשורת – יש צורך בעוד משהו – איזה סוג של תבלין או אבקת קסמים שאותם יש להוסיף להתנסות המצטברת בתקשורת, כדי שזו אכן תניב שכלול של ברכה.

˜™

כלים-של-יד – כלים הניתנים לתפעול, אחוזים בידי האדם המבקש שליטה – מלבד כל שאר הדברים שהם פועלים על המציאות, עושים עוד דבר שלא תמיד מודעים לו – הם יוצרים פיצול. הם מבדילים בין האדם העושה לבין המציאות. הוא, המהנדס, שהכלים בידיו, מופרש כביכול מחוץ למציאות, ובשעה שהוא עסוק בשינוייה, הוא עצמו אינו משתנה.

או בניסוח אחר: השימוש בכלים-של-יד מרים מחיצה. המחיצה הזו בנויה מחומר המחשבה – מן האמונה של האדם בפיצול.

האמונה הזו איננה אמונה בעלמא, יש לה רקע נרחב שנכון תמיד לבססה ולגבשה ברגע שהאדם מתפתה לה. הוא רק העלה אותה על בדל דעתו ומיד קמה ומתנכחת תפיסת העולם המבדילה בין האדם לעולם, ומספרת, באופן ריאלי כביכול, כיצד השניים בנויים מחומרים שונים, הצופה מצד אחד הנצפה מצד שני, המהנדס מצד אחד המהונדס מצד שני, השולט והנשלט, וזה יחד עם עוד כל מני אמונות עושים את הפיצול ליותר מאמונה – למציאות נוכחת.

כל זה הוא בת-גוון שמלווה כמעט תמיד כל שימוש בכלים, ובמיוחד נכון הדבר כשמדובר בכלים לא גשמיים – בידע – בכלי מחשבה, כמו תיאוריות או טכניקות מסוגים שונים שבאים לתקן, לעצב, ולשכלל את האדם. אלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שייכים לסוג הידע המפצל.

˜™

איזה מן תבלין, אם כן, אתה רוצה להזליף על התקשורת כדי שתניב למידה ותשתכלל לכיוון של ברכה?

אם תחשוב על התבלין במונחים של טכניקות של תקשורת – כלים שאתה נותן בידיהם כדי שישכללו את תקשורתם – בזה הוספת פיצול. מה שהם יעמלו ויתאמצו הרבה, בסופו של דבר ירחיק אותם זה מזה. אם יגיעו אל השייכות אחרי מהלך שכזה, זה יבוא רק מתוך תשישות הנפש שנכנעה לבסוף ומצאה את עצמה מתמסרת לסדר שלא היא יצרה. אולי גם זה משהו – תן לאנשים עניין לענות בו, ובשעה שתוסח דעתם בעניין שיתפוס את נוכחותם המשותפת, יוכלו דברים אחרים לקרות. הם יחשבו שזה בגלל העיסוק שהיטיב את תקשורתם, ואתה תדע שזה בגלל פינוי החלל בעקבות משיכת ההפרעה שהם מפריעים למקום אחר.

אבל, עם כל הכבוד לתהליכי הסחה שעושים הפוך על הפוך, אני רוצה להציע תבלין אחר, ישיר יותר, הקשור לשאלה הרדיקלית שפתחתי בה. 

˜™

רוצים אנו לדעת.

בכל כוחנו רוצים אנו לדעת. רעבים ללמוד איך אפשר לתקן, איך אפשר לשכלל, איך אפשר שהתקשורת שלנו אכן תהיה אחרת. זה עומד לנו על קצה הלשון, ממש חשים אנו את אפשרות הגאולה, ורוצים כבר למשוך אותה בשתי הידיים מן המחוזות שבהם היא מממתינה.

כי האפשרות האחרת, להישאר עם מה שיש היום ולקוות לטוב – ובכן, אם זה כל מה שיש, זה מייאש.

אבל אני רוצה בכל זאת להציע להרפות מן הידיעה,

לשחרר את המאמץ של האחיזה והאיסוף,

ולוותר על הדימוי הזה שאליו נדמה שאנו חותרים – מקום בו כמו גיבורי-על נוכל לנהל את התקשורת באומנות של שחרור, מפילים את היריב אל חיק האהבה, וזוכים אגב כך בזרימה ועוצמה.

ובמקום זה אני רוצה להציע כאן ועכשיו להתמסר לידידות.

˜™

אמנם גם בזה יש לדייק, אבל נדמה לי שזה הדבר האחד שצריך לזכור.

ונדמה לי שיש הבדל גדול בין לזכור דבר אחד לבין לזכור כל מספר אחר של דברים.

אני חושב שהמאמץ לזכור הרבה דברים, נושא עמו את הפיצול. ויש לדבר האחד פוטנציאל של חיבור גם כשמדובר בזכירה. אז נכון, שאולי אפשר היה לדמיין שאין צורך לזכור אפילו לא דבר אחד, וזה אפילו היה טוב יותר. אבל מנגד כשמדובר בדבר אחד אז המילה "זכירה" פתאום נושאת אופי אחר. היא עוברת מן המקום של הידיים שמספרן שתיים ואצבעותיהן עשר, אל הלב שהוא אחד. נקודה. אולי בדיעבד בכל זאת עדיף לזכור דבר אחד על פני לא לזכור כלל.

מכל מקום זה הדבר האחד שאני מציע – להתמסר ישירות לידידות.

˜™

הבה נראה איך זה עובד:

להסכים לא לדעת, להסכים לשאול, ולהמשיך לגשש אחר שייכות בלי לנסות לאחוז בדבר בדרך מלבד קול הלב שמחבר.

ובדרך, תוך כדי זה שאתה מגשש אחר קול הלב,

אתה גם קורא לדברים בשם. זה חלק מן הזכירה – בדרך הביתה אתה קורא לדברים בשם, זה למעשה התהליך שמאפשר לך להמשיך להתקדם. אתה נשען אחורנית על הדברים שהתגבשו בתהליך הקריאה בשם, כדי לנוע קדימה.

רק שאת הדברים האלה שקראת בשמם יש לשכוח – לשכוח באופן יוצר. פירושו של דבר הוא לזרוע אותם בתוך המציאות. לא בתוך זיכרונך-ידיך, אלא בתוך המציאות. אל תדאג, כל זה יהיה שלך, כי המציאות תדאג לזכור בשבילך. כל מה שזרעת יקדם את פניך בעת הצורך, וילווה אותך כמו מלאך, את כברת הדרך שאתה זקוק לה בגישושך אחר שייכות.

אין צורך שתאסוף איזה משהו אל תוך קערתך הקטנה. ממילא היא חלק מן הים ואתה עמה.   

˜™

אם המציאות היא הזיכרון הגדול והחי שלך, הרי שכל מה שאתה צריך כדי ליהנות מפירותיו הוא פשוט למוסס את אמונת הבידול ולהתחבר אליו מחדש – להסכים להיות שייך למציאות ללא פיצול. לגדל בתוכך את התשוקה האחת להתמסר אליה ואל ידידותה.

ולהשאיר את זה פשוט.

אין זו רק האחרית – הדובדבן שבקצה הקצפת – זו גם הראשית. אתה לומד ומשתכלל רק מתוך זה שאתה מתמסר לידידות. כאן נמצא העומק, כאן נמצאת החוכמה, מכאן כל הפירות. לא אתה משנה את עצמך, מבריא את עצמך וגואל את עצמך – זו הידידות שמברכת אותך, ואתה רק צריך לזכור את זה: לא לנתק בינך לבין המציאות שהיא מקור הברכה.

(ומנגד – כשאתה רוצה לדעת, רוצה לזכור, רוצה לשנות את עצמך, וחושב שבידך הדבר – בעצם מחשבה זו אתה מנתק את עצמך, מן הדבר היחיד שיכול באמת לשכלל אותך – הידידות).

˜™

ולכאורה יש פה שני דברים שצריך לזכור: האחד הוא להמשיך לחפש אחר שייכות, והשני לקרוא בשם.

ובאמת אלה שני צדדים של אותו עניין. המים בדרכם אל הים גם מפלסים דרך באדמה ובונים את גדות הנחל על צורתן המסוימת. תנופת האבולוציה בגישושה אחר הנראות, ממילא ייצרה הכלים שיכולים לשאת את האור. זהו תהליך של קריאה בשם, תהליך היוצרות רגישויות הולכות ומעמיקות המבדילות בין עניין לעניין כחלק בלתי נפרד מפילוס הדרך. ואם רוצים אפשר להתייחס לכלים האלה בתור הפסולת שתנועת היצירה השליכה לאחור ולצדדיה בתנועתה קדימה, ואם רוצים הרי הם בית הקיבול לתנועה. ורק בשל הנטייה הגדולה של האדם לסוב לאחור ולאסוף את הפסולת אליו, להיות לו לרכוש, יש צורך בכלל להזכיר שהקריאה בשם היא לא תהליך של ניכוס, אלא תהליך של זריעה בתוך המציאות – תהליך של שכחה יוצרת. וכך הוא כל לימוד.

ואם רוצים אפשר גם לומר שזהו ההיבט של הלב וההיבט של הראש המקיפים אלה את אלה – הראש קורא בשם, הלב ממשיך ללכת אחר הקול הקורא לו. הראש כשהוא קורא בשמות, מפריד בין הדברים כך שנוצר רווח שדרכו תשוקת הלב יכולה להמשיך בדרכה אל השייכות. הלב נותן לראש את העילה להמשיך להפריד, בהגדירו את הלחץ המתמיד של התשוקה, שרק מכוחה הולך ומתברר העולם.

כך או כך, הרי הם שניים שהם אחד. וזה את האחד שבתוך השניים שעליך לזכור.

˜™

ומה עם קושיית הדובדן שמתיקותו הרבה לא תאפשר לו להיות גם למנה העיקרית?

מצד אחד לא דומה השייכות לדובדבן – היא מקור אינסוף להתחדשות ובריאות, ואל לו לאדם לחשוש בשום זמן משייכות. בכל הזדמנות שיש – שיחבק שיאהב, שיהיה שייך. זה לא רק הכי נעים ומפנק, זה גם הכי מעמיק מחכים ומלמד. איש עוד לא טבע כאן.

מצד שני, יש לשוב ולדייק – לזכור את הדבר האחד ולדייק בזכירתו, כדי להבין לעומק העומקים מה היא שייכות ומה הוא רק תחליף שייכות. שלגבי תחליף השייכות אכן נכון לומר שצריכה מוגזמת שלה, כמו דובדבן, מביאה בחילה ומחלה. ולא כן לגבי השייכות השורשית שאליה באמת ובעומק העומקים נישאת הנפש.

ואין להירתע מידידות.

אבל בתהליך הלימוד והברור לדייק הרבה שלא להיות נישא על ידי כלים של הרגל אל שייכות שמבטיחה דבר, אבל מיד לכך לוקחת את האדם בנתיביה המשונים למקום שבאמת הלב לא רוצה בו. וזה לא היה קורה אם האדם היה זוכר כל הזמן את עצמו במידה כזו שהוא היה חש מיד שמהתלים בו, שמה שנראה כשייכות ויש לו טעם של דובדבן, בעצם הוא לא באמת, וצריך האדם להמשיך לחפש, להמשיך לגשש אחר שכבת המעיין שהיא עמוקה יותר.

לשם כך רק צריך אדם להקשיב לקול לבו, וגם אם ילד לאיבוד, בסופו של דבר, אם יזכור את הדבר האחד הזה, די לו בזה. רק ללכת אל הידידות, וכל השאר קורה מאיליו.

˜™

רגע רגע, אבל האם זה לא מה שממילא עושים כל האנשים?

כן ולא.

"כן" מצד טבעם, אבל מהר מאוד "לא". ולפעמים מטעם אמונה זו עצמה – שלא יכול להיות שזה כל כך פשוט. ואז הם ממציאים את התחכום ודוחים את הפשטות והולכים עקלקלות, ונשבים בידי הכלים, שמצד עצמם, ללא זרימת האור, מושכים אל כל מני שלוליות צדדיות שבהן אדם יכול לבלות בקלות את שארית חייו, כי הם נותנים משהו מטעם השייכות. לכן צריך לזכור את הדבר האחד הזה שזוכרים אותו בלב, ונשארים נאמנים לו, ולא נרתעים מכל פשטות, ולא נבהלים ללכת אחר המסובך. 

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. 

 

 

 

  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *