ההתמכרות לצורה או האם זה יכול להיות פשוט

באופן טבעי כמו עלים של צמח נמשך האדם אל האור שהוא לו כיוון ומצפן. אמנם אין זה בהכרח האור במובן הגשמי או בפרשנות הרוחנית הרווחת, ובכל זאת יש איזה דבר אחד שקשור למהותו שאליו הוא מתגעגע, ולקראתו הוא משתוקק.

באופן טבעי.

ובאופן טבעי הוא גם לא צריך לעשות שום דבר בקשר לכך. והשאלה "מה עלי לעשות בחיי", שאלה שמקבלת הד אותנטי כל כך בזעקתו של קירקגור[1], מוצאת לה מענה מעצמה בלי שיצטרך האדם לתת לעצמו דין וחשבון על כך. טבעו הוא ללכת אחר טבעו.

™˜

אבל,

משהו קורה לאופן הטבעי. וזה שב ושם את האדם בנקודת הבחירה.

™˜

בגישוש אחר האור מוצא האדם כלים. חלקם נוצרים תוך כדי הגישוש, ורובם נמצאים לו מוכנים, ומכיוון שהם זמינים לו הוא משתמש בהם כברת דרך אל ייעדו ומשחרר אותם כפי שנוסעים באוטובוס עד לתחנה הקרובה ביותר לייעד, והאוטובוס ממשיך במסלולו והאדם ממשיך בהליכתו.

אלא מה,

גדול כוחם של הכלים – הרי זה עיקר ייחודו של האדם!

וקורה לא פעם שהאדם, מרגע שאחז בכלי, מתחיל לשכוח את ייעדו, ובלי משים ממשיך לו באוטובוס לאן שזה לוקח אותו, שהרי לאוטובוס מסלול משלו.

זה פיתוי גדול ממספר סיבות:

קודם כל זה נוח. אתה יושב מרווח בכיסאך, והאוטובוס הן הוא מהיר כל כך לעומת ההליכה! אתה יכול להרגיש ממש את ה"התקדמות".

אחר כך, לפחות בהתחלה, זה מרגיש כמו משהו שנמצא בכיוון הנכון ומקרב לייעד, והאדם כשכבר ראה שהוא על המסלול הנכון מרשה לעצמו לעצום את עיניו.

מלבד זאת, האדם ששוכח שהאוטובוס לא אמור לקחת אותו ממש עד לייעד – שהוא ביתו האישי, ממשיך להמתין שזה יקרה, ולא יורד עד שאינו מזהה את היעד. ובכן, זה לא קורה.

ולבסוף, המעברים אינם נוחים. ברגעים הראשונים כשזה עתה עלה לאוטובוס, באותה תנופה הוא גם יכול לרדת ממנו, להמשיך לאוטובוס הבא וכן הלאה – הוא כבר על הדרך. אבל ברגע שאדם מתחיל להשתקע במושבו, זה דורש סוג חדש של אנרגיה לעשות את המעבר מחדש למצב צבירה שונה. ולא תמיד עומד לו כוחו לגייס את האנרגיה הזו.

אז הוא ממשיך על האוטובוס שעד לפני כמה דקות היה ללא ספק האוטובוס הנכון – מלאך של ברכה, אבל כבר כמה דקות הוא לא – הוא נעשה למלאך חבלה.

™˜

ואם להניח למשל האוטובוס ולעשות עוד צעד לכיוון הנמשל הרי זה ההבדל בין כלי שהוא צורה לבין האור שהוא מהות.

באופן טבעי נמשך האדם אל האור,

באופן טבעי, לחייו יש ייעוד וכיוון, אותו הוא מכיר באופן האינטימי ביותר.

קורא אני לתהליך הגישוש הזה אחר האור, שהוא תהליך ההזדככות, גם בשם "מאבק היציאה לאור", כותרת המגלמת בתוכה כבר משמעות של ביטוי עצמי, היחשפות, התגלות.

באופן טבעי.

אבל היות והוא רב כוח ותחכום, ועולמו מלא כלים נוחים לשימוש, באופן טבעי הוא גם אובד בתוך נתיבי הכלים  – יחידות משמעות כבר בנויות שיכולות לקחת אותו כברת דרך אל האור, אבל יכולות גם שלא – נתיב להן משל עצמן. דוגמא טיפוסית לכלים היא השפה ומילותיה. אבל באותה המידה אפשר לחשוב על הרגלים, מסגרות חיים ועוד כל מני צורות מוכנות מראש שפעם אחת היו צורות של מהות, אבל מאז גם התרגלו להיות צורות סתם.

™˜

באופן טבעי, אם כן, הוא נמשך אל האור.

אבל באופן טבעי הוא גם נמשך אל הצורה.

ואולי בשורש השורשים אלה לא דברים שונים, שהרי הצורה באה להכיל את המהות. אבל קצת הלאה משורש השורשים הדברים מתפצלים וההתמכרות לצורה באה על חשבון הנאמנות לאור הפנימי.

והאדם שבאופן טבעי שואף אל האור, מוצא את עצמו מטעם זה עצמו הולך הלאה ממנו.

ודרוש כוח גדול של ערנות כדי שאדם ייגמל מן ההתמכרות לצורה, ויישאר נאמן רק לדבר זה עצמו – לאור הבוער בלבו. זה לא אומר שהוא לא ישתמש בכלים, אבל הוא לא יפנה את מבטו לאחור ויהפוך את הכלים לייעדו החדש. הוא לא יישכח את עצמו בתוך הכלים. לא יהפוך לאספן של אמיתות, אלא באותה מידה שהסכים להשתמש בהן, גם יסכים להיפרד מהן, ואמנות הפרידה היא אולי העיקר. 

™˜

הנאמנות הזו לאור, שגם כינתי "החיפוש הפשוט אחר שייכות", היא אכן פשוטה כשהיא הופכת לאורח חיים – היגיינה בסיסית שאינה פונה ימינה ושמאלה, אלא ממשיכה לגשש בלי לשכוח מה היא באמת רוצה, ולא מתפתה לאוצרות חיצוניים, ורק ממשיכה נאמנה לקול ההומה בלבה. זו ה"שגרה" שבה האדם כל הזמן עולה ויורד מן הכלים, ומוצא לו את השמחה שהיא מהות האנרגיה שנחוצה לצורך מעברים – אנרגיה של יצירה ונוכחות.

מתמסר הוא לדבר האחד הזה, ונענה לקריאתו.

™˜

ומה הוא, אם כן, לשאלתו של קירקגור, הדבר האחד שיש לעשותו?

להתמסר.

והתמסרות אף על פי שהיא טבעית, בכל זאת היא אקט של בחירה. כי אף על פי שהאדם באופן טבעי נמשך אל האור, הנה עליו לשוב ולבחור בטבע זה בערנות. שכן טבע זה עצמו גם מאפשר לו ללכת לאיבוד בחיק הצורה. וכך, על אף הפרדוקס לכאורה שבכך, זהו הדבר האחד שמוזמן האדם לעשות:

"ובחרת בחיים".

והחיים, לצורך העניין, הם אותו אור שאליו הוא ממילא נמשך באופן טבעי, אלא שיש צורך לאשר אותו מחדש, להתעורר אליו מחדש – לבחור בחיים.

™˜

ואולי מטעם זה הכלים מיותרים ואפשר ללכת ברגל?

קודם כל לא ברור בכלל שאפשר – האור זקוק לכלים.

וגם אם היה אפשר, בפועל זה המצב – אנו מוקפים כלים ומשתמשים בהם.

אבל,

ייתכן שהמתח הזה שבין הכלי שרוצה ללכת לכיוון אחד לבין הייעוד הנמשך לכיוון אחר, נושא עמו ברכה. הכלי הוא סוג של אוטומט שנע בנתיביו הישרים, והמהות היא חומר גולמי שהוא בבחינת תוהו, והמתח המתמיד ביניהם פותח את הסדק שבו אני מתעורר, וכל גווני הקשת מתגלים.

כאן, וכאן דווקא, שב האדם לנקודת הבחירה שאינה רק שאלה של דמוקרטיה, אלא המקום שבכוח חירותו הייחודית הוא מנכיח את עולם הנראות. משמע, הוא נעשה בן שיח בדיאלוג המקיים את הממשות.

   


[1] "מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. לא מה עליי להכיר, פרט לאותה הכרה שהיא קודמת לכל עשייה. שומה עלי להבין את ייעודי ולראות מה בעצם רוצה אלוהים שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי. למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות"

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *