פצע שאדם נפצע בייעודו חמור מכל פצע שאדם נפצע בגורלו

א. יש זמנים שבהם אנו מרגישים שאנו ניצבים חסרי אונים מול גורל טיטן הצר את חיינו, וקובע את נתיבם ללא רחם. באותה עת חוברת האמונה למציאות, ומחשלת את כלאנו ללא מוצא. ב. הגורל, אם כן, הוא בו זמנית מה שמכאני במציאות והאמונה במכאניות זו. ביחד הם מייצרים תרכובת מתקשחת – גלגל קארמה שאין להימלט ממנו, והעולם העתיק והחדש מלאים בדוגמאות מבוכיו. ג. על פי תפיסת העולם הגורלית האדם הוא סכום ההשפעות שהצטברו בעברו וקובעים באופן הרמטי את עתידו. הטראומות, הירושה, הנסיבות, מבנה הגוף ונטיותיו, דעת הוריו ואקלים תרבותו, כל אלה נוצקים אל תוך אישיותו ומרכיבים את מי שהוא. להבין את האדם על פי תפיסה זו זה להבין את סכום הנתונים הללו – עניין שיכול להיות מושג מבחוץ על ידי אדם שיהיה חכם ורגיש מספיק לסוקרם. ד. בתפיסת העולם הייעודית יש כמובן מקום לגורל – לכל אותם כוחות מכאניים הפועלים במציאות ועושים את האדם פסיבי להשפעותיהם – אבל זה לא כל האדם וקיומו. למעשה, נקודת החירות, קטנה ככל שתהיה, מפרשת את כלל חייו ומעמידה אותם לאורה, משרטטת אותם כנתיב של ייעוד. האדם הוא לא רק דבר – הוא מדבר. לא רק מה שיש בו מלכתחילה, אלא מה שהוא בוחר לאהוב. ה. ייעוד מתייחס לגורל – הוא לא נע בעולמות עליונים מנותק מכל השפעה, צף על פי חוקים שהוא ממציא לעצמו. אדרבא, זה כוחו כייעוד – להפוך גורל לייעוד. הוא פוגש וממיר, חי מתוך הגורל ועל פי הייעוד. בהשראתו האדם הוא לא רק קורבן של מציאות מכאנית, אלא מי שיש לו כוח לנקוט עמדה וללכת לקראת המציאות. זהו סוג מיוחד של אקטיביות. ו. והנה, פצע שאדם נפצע בייעודו חמור מכל פצע שאדם נפצע בגורלו. גם הטראומות הגדולות ביותר, כוחן המעצב בא להן ממה שהאדם האמין באותה עת בחוסר האונים שלו מולן – באובדן תחושת הייעוד והתכלית שליוו את הטראומות. זה קשור, בין היתר, לתהליך ההסתרה, ולתהליך הפיצול שבאו להגן ובסופו של דבר פגמו בתנופה של ה"אחד" שהיא סימן ייעוד. ז. פצע שאדם נפגע בייעודו, משמע, פצע שאדם נפצע בתקוותו, בתפיסת אופקיו, ביכולתו לראות את עצמו כבן חירות, באובדן הרצון והכוח לנקוט עמדה. אבל זה גם יותר מזה, פצע שאדם נפצע בייעודו הוא לא רק פצע שהוא נפצע בתקוותו, ובמשמעות שהוא מקנה לעתידו – עניין פסיכולוגי השוכן במעמקי נפשו ופרשנותו – זהו פצע שהוא נפצע בזיקתו – באיכות הקשר שלו עם המציאות. כשאדם רץ בסמטא ולומד להאמין שהיא מבוי סתום, הוא לא יכול להמשיך לרוץ. ואם הריצה היא גם מקור החיות שלו ולא רק עוד דבר שהוא עושה, כי אז העצירה הזו היא בו זמנית גם אובדן חיוניותו – פצע במרקם המציאות. ח. ויש לשער שהאדם הוא הפרי של החלטותיו, של רגעי חירותו ובחירתו, זעירים ככל שיהיו, יותר משהוא התוצאה של מפגשי גורלו. הוא הפרי לא דווקא של המסקנות שעלו מבחירות אלה, אלא של עצם מעמד הבחירה, על אומץ הלב שהוא גילה והערנות שפרצה מעבר לרגיל. רגעים אלה, שבהם התייצב ונקט עמדה והחליט מה שהחליט, שזורים במסע חייו כחרוזים מאירים, והם ממשיכים להנביע חיוניות כל חייו. ט. פצע שאדם נפצע בייעודו – משמע, פצע שאדם נפצע במאבק היציאה לאור הייחודי לו – במה שהוא שם בו את לבו כיצירת חייו. צרימה בזרימה כאן, משבשת יותר ומחלישה יותר מאשר פגיעה של גורל. י. פצע שאדם נפצע בייעודו ממליך את הסתמיות. אות וסימן שאבד המוקד, ועמו כל ההיררכיה של עיקר וטפל. יא. וכך, לא משנה כמה עמוק נופל האדם בבחינת גורל, משנה לאן הוא בוחר להפנות את מבטו לאחר הנפילה, בבחינת ייעוד.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *