הבדידות נושרת עם האומץ לפסוע לבד.

הבדידות נושרת עם האומץ לפסוע לבד.

 

א. יש כל מני סוגים של עבודות, אבל בבחינה לעומק הן מתכנסות לשתיים – עבודה-זרה ועבודת-קרבה. עבודה זרה היא עבודת הישרדות המגלמת את האמונה שהאדם נועד לשרת את המטרות שהוא הציב לעצמו, להשתבץ בתוך תוכנית שהוגדרה על ידו או על ידי אחרים, להוות חומר גלם בתכלית חיצונית. עבודת הקרבה מותירה עודף בצד המטרות – עודף של מותרות – ושם גם כל מותר האדם. (מותרות מלשון התרה).

ב. המציאות האנושית עדיין אחוזה בבלבול שעורר גילוי השימוש בכלים, על היצר שלא יודע להפריד, ומבקש להפוך כל דבר למכונה. למכונה אין זמן, אין עדיפות, אין התכוונות. יש רק תפקוד. תפקוד הדוק, תפקוד גורלי.

ג. הסדר של מכונה הוא סדר מקבילי, שאינו מבדיל בין כאן לשם, בין עכשיו לאחר כך. להתמכר למכאניות זה גם לשטח את החיים אל תוך סתמיות נטולת תכלית וחשק.

ד. מטרות ותוכניות הן מענה מדומה לסתמיות. הן עדיין חלק מתפיסת עולם של מכונה שבה אין זמן, לא מסוג הזמן הפורה המחדש את הבריאה. זהו הלך רוח המבריח את הפלא בכוחה של אמונת הבידול החוזרת ומאשרת את עצמה בכל אקט של שליטה.  

ה. וזה עניין החירות – שיש תכלית שהיא גבוהה יותר מכל המטרות והיא התכלית שגם מארגנת מחדש את כל המטרות ומחברת אותן לריק הגדול שבמרכז – לפלא, לעודף, למותרות. שעבודת חייו של האדם היא העונג ולא היות בסדר. כאן נחלץ האדם מבדידותו[1] ומגיע אל ביתו – מתנחל בממשות. בית הוא מקום שבו כל דבר נמצא במקומו.

ו. ויש להבדיל בין "כל דבר נמצא במקומו" ההגיוני, המקבילי, לבין "כל דבר נמצא במקומו" הליבי על פי ההיררכיה הנוצרת מתנועת הלב אחר ייעודו, ועיקר וטפל מסתדרים בו מעצמם להזרים חיוניות. "כל דבר נמצא במקומו", משמע, במקומו ביחס לאותו מרכז של משמעות ההולך ומתגולל. המקום במקרה הזה אינו רק עניין סטטי של סדר, הוא עניין דינאמי של יצירה והגשמה.  

ז. בדידות היא החיץ הנוצר בעקבות המאמץ החוזר לחפש כוח ממקור חיצוני – כוח שיצדיק ויאפשר תנועה. חוסר בטחון המבקש ביטחון במונחים של שליטה. בו זמנית זהו מצב אנרגטי, ואמונה המונעת מן האדם להישען על הגורל, ולקבל ממנו את מה שהוא מבקש למסור כחומר גלם לייעוד. זה עושה את האדם צף ומשאיר את העולם בסדרו המכאני המנותק מן האדם. עולם שלא נגאל באכפתיות האנושית.

ח. האומץ לפסוע לבד: הקהל נושר, ועמו גם הצורך במהלך ההסתדרותי-מקבילי, אני חדל להיות בסדר בתוך סיפור של מישהו אחר. לבד כמו לא היה בעולם אלא אחד זה. הלבדיות הרדיקלית מחברת את יום לידתי העירומה עם יום מותי העירום, ונותנת לכל מה שבאמצע לקרוס כעפר הנושר מעל תהליך של הזדככות. העולם כולו הוא מופע בקיומי.

ט. אובדן האומץ לפסוע לבד הוא אובדן הקשר עם הטוב השופע מבפנים ואשר נגיעתו בעולם מסדרת אותו מחדש בסדר הליבי. ה"לבד" נושא את תכליתו עמו. הוא הקריסה של שאלת התכלית המצוקתית לתוך הגשמה מחויכת. הלבדיות יכולה להיעזר ולהיתמך בכל מני סיפורים ומנופים של מודעות עצמית, אבל בסופו של דבר זו סגולה המופעלת ברגע.  

י. ואף על פי שבדידות נדמית כסתמיות המונחת לה, היא תמיד פעולה של התבודדות הקשורה הן במערך אמונה והן בסוג פעילות/שיח בעל איכות אנרגטית המגובה באמונה זו.

יא. כמו כל דבר אחר גם את הבדידות ניתן לבחון בפרשנות גורלית או בפרשנות ייעודית, ומכל פרשנות גם תנבע איכות אחרת של פעולה. הפרשנות הגורלית (הפרשנות המכאנית) תפרש את שתיקת החפצים כנתון, בלא להבחין שזהו האדם שהשתיקם וניתקם כחלק מאותה איכות של פעולה הנובעת מפרשנות זו. וזו האיכות של הפעולה המהנדסת – היא אינה מתפנה להקשיב למציאות ומסתפקת בפעולה חיצונית שכל אחריותה מוטלת על האדם. כאן נולד העושה הבודד שבאקט שליטתו מעמיק את הבדידות, ומעמיד חיץ עקרוני בין האדם לעולם. העושה, הוא אותו מקף קטן העומד באמצע הפעולה המהנדסת: אם-אז (מנגנון של סיבה-תוצאה).

יב. פרשנות ייעודית תשבץ מחדש את הבדידות בתוך הקשר מדבר: הבדידות, גם בסתמיותה, אומרת משהו ונושאת עמה מסר של תכלית. את מהותה יוכל האדם להבין כשיחזור להקשיב. בדרך כלל היא מזמינה לעבור בשער הלבד. פעולה הנובעת מפרשנות ייעודית היא פעולה משחררת. היא אינה אוחזת בתוצאה – היא מתמסרת. והיא בבחינת מידה מוסרית – לך לבד.  

יג. בפרשנות הגורלית יש כל מני סוגים של עבודות, זה חלק מן הריבוי המקבילי, אבל בפרשנות הייעודית ישנן רק שתיים – עבודת הזרות ועבודת הקרבה. זה חלק מן האחד שבמרכז. ואף על פי כן הייעוד הוא ייעוד בבחינת מענה לגורל, והוא נושא אתו את הריבוי, כדוגמת שם אלוהים. כעת לריבוי של מבנה של עומק.


[1] אפשר לתאר את המעבר מן המרחב ההישרדותי-הסתדרותי אל המרחב הדיאלוגי-אמוני בדרכים שונות, שהן גם פרשנויות שונות וגם בפועל שימוש בסגולות נפש שונות. בתיאורים השונים הללו מתבלטים היבטים מסוימים של המרחב ההישרדותי והיבטים משלימים של המרחב הדיאלוגי. כשאני מתאר את המרחב ההישרדותי-מכאני כמרחב בודד, אני מדגיש היבט מסוים המוצא את גאולתו דרך שער הלבד.

 

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *