הכול זורם.

א. בשונה מחוק שימור האנרגיה הקובע את התמד החומר, במה שקשור לנפש האדם ולקיום האנושי, החוק הוא הפוך – הכול זורם. ואם בכל זאת נראה איזה דבר כנשמר יציב לאורך זמן – כמו למשל במקרה של דפוס התנהגות, רגש יציב, מבנה אישיות – זה תמיד בשל קיומו של מנגנון מעגלי החוזר ומייצר את התופעה במעגל היזון חוזר . ב. בתהליך הזה של התקיימות של מעגל המפרנס את עצמו יש תפקיד מכריע לאמונה המילולית – לסיפור הרקע שהאדם חוזר ומספר לעצמו בהשראת הקהל. ג. וכך אני רוצה להבחין בין הסופר למספר. הסופר הוא עמדת שיח – אדם-מקום. כל מה שאנחנו יכולים להגיד על הכותב מתוך הטכסט שלו זה בעצם על המספר. הטכסט כותב בו זמנית את המספר. הסופר לעומת זאת הוא שקוף, חומק מכל הגדרה. הוא לא שייך למקום מסוים אלא ליכולת לנוע באופן יצירתי ממקום למקום. ד. אני מבחין בין מודעות עצמית לערנות עצמית. מודעות עצמית היא הידיעה העודפת שתכנס את הסופר אל תוך המסופר ואל עמדת שיח של מספר מסוים. היא יוצרת השראה של אי-השתנות בעצם ההפרדה שלה בין צופה לנצפה . גם אם אין מבחינים בכך, היא קשורה לקיומו של קהל מסוים (קורא) אשר הוא חלק ממנגנון השימור . ביחד הם לא רק מספרים סיפור, אלא גם חוזרים ומספרים אותו – משמע, מספרים אותו באופן משכנע, באופן צודק, עם "חומר משמר", כדי שלא יישכח, שלא יסטה, שלא יעלם. זה חלק מהותי מאופיו של הסיפור שמספרת המודעות העצמית בחיפושה אחר ידיעה ובטחון. מהלך זה ממילא משריין את עמדת השיח אל תוכה נתקע האדם (המספר) ללא יכולת תזוזה. (ואשר כל ניסיון לצאת ממנה רק מעמיק את ההיתקעות בתוכה). ה. ערנות עצמית קשורה לסגולת הלבדיות – היכולת להשיל את אמונת הקהל, להיגמל מן ההזדהות עם המקום (הצורך להיות משהו), ולהתעורר מעבר למנגנוני השכפול העצמי. ערנות עצמית קשורה ליכולת להיות אחד, בלא להפריד את היודע מן הנודע. היא עושה את הדרך מן המספר/מסופר אל הסופר. (ויש המכנים זו "זכירה עצמית" ). משמע, בחזרה אל השייכות של האדם ל"הכול זורם" היצירתי.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *