קול מוקשב, חוזר למקומו, ומשחרר את רודנותו

א. יש בנו קולות רבים. רק הידיעה הזו לכשעצמה, כבר מביאה עמה שמחה גדולה – היא פורקת את נשקה של המוחלטות החשדנית הרוצה לפסוק חד-משמעית שאנו טובים או רעים, חכמים או טיפשים, נדיבים או קמצנים. אנחנו גם וגם וגם. כל נוף האנושות נמצא בתוכנו, ושום דבר אנושי אינו באמת זר לנו.

ב. האדם הוא גם כל הקולות, וגם אף לא אחד מהם. כולם מקומות שהאדם יכול להתייצב בהם, אבל הוא עצמו הנו החירות לנוע ממקום למקום, האהבה של ההתמסרות לכל מקום, והאומץ של ההתייצבות מעבר למקום.

ג. מתוך הסובלנות של הריבוי, מקבל האדם את הכוח להקשיב לקולות דחויים בתוכו, קולות המאיימים עליו בעצם קיומם. כעת הוא יכול להתנחם בידיעה שהם לא כל כולו – אם יש בו קול שרוצה לרצוח את אביו, זה עדיין לא עושה אותו רוצח.

ד. קול שמסרבים להקשיב לו, לא נעלם מן הנוף הפנימי, אדרבא, הוא יורד למחתרת ומתחיל לפועל מן המחשכים כשהוא משעבד את האדם ומחשק את חייו. את כוחו הרודני הוא צובר מעצם פעולת ההסתרה.

ה. ומנגד, הקול שב לממדיו כשהוא מוצא את מקומו בקרב משפחת הקולות. רודנותו מתמוססת, והמנהיגות שבה אל האדם.

ו. יותר מזה: כל קול נושא עמו אמת מיוחדת. אולי לא את כל האמת, אבל אמת נושאת חוכמה, שיש לה כוח מרפא. וגם אם מצד רודנותו נראה שהוא בעיקר פוגע ומשחית, הנה, מצד האמת שלו, הוא בא לברך.

ז. על מנת להקשיב לקול, צריך לתת לו לדבר. ויש איכות מיוחדת הקשורה ביכולת "להיכנס לזה" ולדבר את הקול. רגע אחד האדם מדבר את מה שהוא חושב שהקול אמור להגיד, הוא מדבר מתוך ניחוש ומחשבה הגיונית. וברגע הבא הוא ממש שם, מדבר את הקול, והדבר זורם ממנו באופן אותנטי. רק מרגע זה שקרתה נגיעה, הקול נעשה מוקשב, ולפעמים די ברגע יחיד כזה, קטן בנפחו, כדי לעשות את ההבדל המשחרר.

ח. לדבר את הקול ("להיכנס לזה"), פירושו להגיע לזיכוך החד-צבעי – לקחת צד אחד, ולדבר אותו באופן שלם, בלי לנסות לאחוז בתמונה השלמה או להתחשב בקולות האחרים. אין כאן לא שאלה של סובלנות ולא שאלה של הגיון – רק נכונות להביע. הקול אומר את שלו לעומק, לא לרוחב. ורק כשבאמת מאפשרים לו להביע את עצמו במלוא צרותו – הוא יכול לברך בחוכמתו.

ט. מנגד, האפשרות להיות כל כך חד-צבעי, קשורה לסובלנות העמוקה של האדם לריבוי הקולות שבתוכו, גמישות ביכולת לשחק, ואומץ לשקוע באופן צר אל תוך קול יחיד וזך.

 י. קולות אלה נאספו לאורך חיינו מתוך שלבי התפתחות שהשאירו אחריהם דמויות, מתוך הפנמה של קולות של אנשים אחרים (ובדרך כלל קולות בתוך אנשים אחרים), ומתוך קולות ארכיטיפים הנמצאים בתת מודע הקולקטיבי.

יא. הסובלנות לריבוי הקולות הפנימי, הוא הסובלנות לריבוי הקולות החיצונים, וההפך גם הוא נכון – כשאדם חי בקהילה של ריבוי קולות, קל לו יותר לקבל את עדתו הפנימית.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *