נגיעה קטנה יוצרת תפנית

א. במה שנוגע לענייני הנפש לא תמיד הכמות היא שקובעת. פעמים רבות די בנגיעה של רגע בקרקע הנפש כדי לחולל את התפנית, שהתעסקות ממושכת בשכבות מעט גבוהות יותר לא תצליח ליצור.

ב. אלה רגעים מיוחדים, שגם אם לא תמיד מודעים לנו, הם עושים את ההבדל – הם מניעים אותנו באופן ספונטאני ובכוחה של אנרגיה מסוג אחר למחוזות חדשים.

ג. ועל אף מיעוטם היחסי, וגודלם הדק, במידה רבה אפשר לסכם את תמצית חיינו אל תוך מחרוזת של רגעי התגלות כאלה. 

ד. יש אולי סוגים שונים של רגעים מסוג זה – אחדים קשורים בהרגשה, אחרים בהחלטה, אחרים בתובנה – אבל מה שמאפיין את כולם הוא אותה הגעה אל קרקע, והיפתחות בת רגע אל מעיין של אינסוף. לרגע אחד נפתח צוהר לחיוניות ששוטפת אותנו, מבריאה ומחדשת את חיינו, ועושה בהם תפנית.

ה. רגע אחד, ואחר כך, ברוב המקרים הצוהר נסגר מחדש, אבל זה כבר לא משנה. גם אם האדם מתכחש, גם אם אינו מודע, הזרע של החידוש כבר נזרע, וביום מן הימים הוא עתיד להניב את השינוי הגלוי.

ו. ובלבה של כל נגיעה, נמצאת נקודת החירות. והמפגש עם אותה שכבה של לחות – עם הקרקע – היא גם הפגישה של האדם עם מה שקודם לכל בחירה, לכל הרגשה, לכל תובנה.

ז. ורק לשים לב לדבר הזה, שבחלקו הוא מודע: שלפעמים אדם מתמסר לאותו רגע ומאפשר לאורח החדש להיקלט בנפשו ולהוביל אותו למחוזות חדשים, ולפעמים הוא ממהר לכלוא את המסתנן בצינוק צר, חוסם את צינורות האוויר והמים, סבור שדי בכך כדי להשתמט מקריאתו.  

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *