הזדככות

א. מושגי טהרה נפוצים בתרבויות רבות, ונדמה שאפשר להבחין בהם בין הניקיון שהוא מן החוץ פנימה לבין ההזדככות שהיא מן הפנים החוצה.

ב. רחצה היא משל ודימוי והגשמה של הטהרה. האדם רוחץ את גופו מן הלכלוך שדבק בו וחווה תחושה של ניקיון שמעוגנת יותר עמוק מן הניקיון הגופני. הוא יכול להקשיב לכך.

ג. כמו המקלחת היומית, יכולות אולי להיות פרקטיקות אחרות, שנעשות ברמה יותר נפשית, שפעולתן על הנפש דומה. אלה "מקלחות רוחניות", שכמובן לא באות לבטל את המקלחות הממשיות, לא בתור צורך היגייני פיסי, ולא בתור השראה לטהרה נפשית.

ד. פעולת ההזדככות דומה אבל לא זהה עם פעולת הטהרה, והיא סגולת נפש – תנועת נפש, תדר של פעולה – שהאדם יכול, כמו כל סגולה, לפעול אותה ישירות (כמעשה אנרגטי), ויכול להשתמש במנופים שונים כדי לעזור להפעילה. המקלחת המעשית היא דוגמא למנוף כזה, אבל גם מדיטציה על תוכן (כמו למשל עצם השהייה עם המילה "הזדככות"), וכן מנופים אחרים.

ה. ומה עושה ההזדככות? מצד הטהרה דומה שהלכלוך נדבק בקליפה מבחוץ. מצד ההזדככות אלה סייגים שנמצאים בתוך, ופעולת ההזדככות מפרידה אותם, ומשיבה את הזרימה הזכה. כמו גרגרי אבק שדבקו בזכוכית מבפנים היא מפרישה אותם החוצה וחוזרת לזָכות הבדולח שלה.

ו. וראוי לסייג: לאורך ההיסטוריה קרה פעמים רבות שמושגי הטהרה שימשו, תחת מטפורה חומרית-סטטית-תוצאתית, למעשי עוול: לטהר את נפש החוטא באש המוקד, לטהר את הגזע מבני התערובת וכן הלאה. ועל כן יש להדגיש את הסעיף הבא:   

ז. הזדככות היא פעולה חיה – תנועה שחוזרת ונעשית, לא מחזור אחד שמסתיים בתוצאה הזכה. והמשמעות היא בעצם התהליך. התהליך הוא הנושא והנשוא, המזכך והזיכוך. ההזדככות צריכה בעצמה להזדכך מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ממנגנון העשייה המכאנית. כביכול יש סוף לדרך העומד בזכות עצמו.

ח. הטבע החי של האדם, שהוא תנועה ולא מצב, משמע, שהוא מישהו ולא משהו, מבהיר את מהותה של ההזדככות כהזדככות מעבודה זרה. וההבחנה בין עבודה זרה לעבודה עצמית, אינו משהו שנתון באופן דיכוטומי ומראש, אלא עבודת ברור אישית. לא פתרון כללי, אלא, רק שוב ומחדש – התייצבות.

ט. ובכי גדול ורחב, שנוגע, שפוגש, שממצה, מזכך הרבה.

י. התבוננות מגלה שעבודה זרה היא תנועה של גרוש וגלות. יש לה קשר עמוק למה שמסרבים להרגיש אותו. פעולת הזיכוך, לפיכך היא לא פעולה של זריקת העומס החוצה, אלא יותר של הכלתו לכדי מיסוס, מעין פעולת ההתכה וההמרה, כמו שקורה למשל לפחם שהופך ליהלום. זהו תהליך של חזרה הביתה, וטבילה של כל הזר בעוצמות הנפש המקוריות – באש האהבה העצמית. העומס (כל מה שהוא זר לנפש) הופך לזָכות של אהבה עצמית. כך נעשה האדם למקרין אור.

פורסם בקטגוריה שיעורים, תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *