דפוס התמכרות אישי

אין תרופה לחוסר ערך עצמי.

יותר נכון, חוסר ערך עצמי הוא התוצר של החיפוש אחר ערך במונחים חיצוניים. עניין שנדמה כבא לסתום את הבור, ובפועל רק ממשיך וחופר אותו.

אין תרופה לחוסר ערך עצמי. וכי מה יכול לעשות אדם שמתעורר בבוקר, מביט במראה, ורואה אדם לא אהוב ולא רצוי? ואפילו לא כל כך משנה למה – אם משום שהוא רואה אדם מכוער, או קמצן, או נכשל, או שמן, או טיפש, או בודד, או מושחת, או חסר כישרון – העיקר, את הדבר הזה הוא לא אוהב. ואיזו תקנה יכולה להיות לעניין?

נכון, מה שהוא מבין בפסיכולוגיה עוזר לו להבין שזה לא אישי – כלומר, שזה לא קשור לעובדות האובייקטיביות לכאורה (שהוא שמן ומכוער), אלא לפרשנות שלו – לאיבה הבסיסית שלו אל עצמו, המפרשת את כל הדברים הללו לרעה, ומוצאת בהם את התירוץ לאי-אהבה עצמית שבעצם קודמת לכל. לא רק מן הפסיכולוגיה הוא משער שזה המצב, אלא הוא זוכר בפירוש ימים בהם הכול נראה כמונח במקומו, ושום כיעור יוצא דופן לא התבלט במתאר פניו במראה.

ואף על פי שהוא יודע וזוכר, בכל זאת זה לא מצליח לשכנע אותו החוצה מתחושת המיאוס העצמי. הדמות במראה פוצעת, מדכאת, חופרת בנשמתו, וכובשת את כל הווייתו באותות ובמופתים: את הדבר ה"לא שווה" הזה אין טעם לאהוב. את הדבר הזה, נו, נהיה רגע ריאלים, אין איש שיכול באמת לאהוב. וגם אם נניח, כמו שאומרים לפעמים, שאדם נאהב בזכות איזה גרעין נשמה הקודם לכל מראה, אותו זה לא מספק – הוא מרגיש לא ראוי לאהבה. ועל זה בכלל אי אפשר להתווכח. חוץ מזה מה זה בכלל הצורך הזה להיות נאהב? הוא כופר בו. כל מה שהוא יודע ורואה, במונחים מציאותיים, זה שהאובייקט הזה הניבט אליו במראה הוא חסר ערך. ולמה צריך להתחכם בכל מני עידודים? מה, האם כל האנשים שווים באותה המידה? הרי כולם יודעים שיש נעלים יותר ונעלים פחות, צדיקים יותר וצדיקים פחות, מוצלחים יותר ומצלחים פחות, והוא, מה לעשות, נמנה עם הנעלים פחות. הרי מישהו צריך להיות בקטגוריה הזו – אי אפשר שכולם יהיו נאהבים ראויים צדיקים ומוארים באותה המידה. נכון, זה יהיה מוגזם, ואולי אפילו יהיר להגיד שהוא לגמרי חסר ערך, יש בו גם אי אלו דברים טובים, ופה ושם אפשר לנצל אותו לרווחת המציאות, אבל כל זה רק מדגיש את הבינוניות חסרת הערך שלו – הוא לא איזו מציאה מי יודע מה. הוא יודע את זה, אחרים יודעים את זה, וכל הידיעה הזו מסתכמת לתחושה נמיכות שהיא טוטאלית וכובשת את כל חדרי ליבו.

ומה הוא יכול לעשות כדי לתקן את העניין? איזה שריר הוא אמור להפעיל כדי להצליח לאהוב בכוח את הדבר הזה שמלכתחילה אינו ראוי לאהבה? איזה שקר הוא אמור למכור לנפשו כדי שיסוכך על הפגמים ויראה אותו רק במיטבו?

הוא, שכבר יודע שביקורת עצמית לא ממש עושה אותו בריא, אבל שמצד שני האמת יקרה לו, לא מצליח לדמיין שום פתרון של אמת.

* * *

הוא צודק.

אין תרופה לחוסר ערך עצמי.

זהו בור ללא תחתית שכל מה שייכנס אליו יבלע בתוכו כאילו מעולם לא התקיים. אלף תשבוחות ואלף הצלחות ואלף הוכחות, לא יצליחו למלא את הבור הזה.

הכול נעלם בתוך הידיעה העודפת של חוסר ערכו.

וזה לא שהוא לא מנסה. או מוטב, זה לא שמנגנוני נפשו התחתונים לא מנסים. בכל דרך הם עמלים לחלץ מן המציאות איזה חיוך, מילת עידוד, מחוות אהבה, הוכחה של חשיבות, יחס של כבוד, וכדומה באלה. הוא מוצא את עצמו מכור לכל אלה, שבוי ללקט פירורי חיזוקים, שלא רק שלא מברכים אותו, אלא מצטרפים לתחושת המיאוס הכללית. אנשים ראויים, כך הוא יודע, בכלל לא מתאמצים לזכות בהכרה והוקרה. אוהבים אותם בדיוק מכיוון שזה מה שהם – בני מלכים. מה שהוא עצמו בכלל לא. וכל הניסיונות שלו לחקות אותם, להיות הם באופן טבעי ונינוח, רק מציגים אותו באור זיופו ומחזקים את נמיכותו.

לדבר הזה אין תרופה. והוא רק יכול להסתבך בזה ללא תקווה, ככל שהוא יותר מתעסק בו.

* * *

יותר מזה, מה שהוא חשב שהוא רק תוצאה – ניסיון למצוא פתרון לחוסר ערך שקדם לו – הוא בעצם הסיבה: חוסר הערך הוא התוצאה לחיפוש זה עצמו.

תאמרו: אז למה מלכתחילה הוא יצא לחפש אם לא הייתה לו כל בעיה של חוסר ערך?

ובכן, יכול להיות שהייתה איזו הטיה זעירה ששליחה אותו להתחיל לחפש, איזו התמכרות זעירה, אולי בכלל בניסיון לחקות מישהו אחר, או מטעם אחר, אבל האמת היא שאין זה משנה למה, העיקר הוא שאת מרבית חוסר הערך שלו הוא מחולל בעצם חיפושו (בהשוואה, בביקורת, במאמץ, בכישלון). ומרגע זה הביצה והתרנגולת שלובות יחדיו ומעצימות זו את זו. חוסר הערך את החיפוש והחיפוש את חוסר הערך.

* * *

לתנועת הנפש המעגלית הזו אני קורא "התמכרות".

וישהו כיוון אחר שבו יכול להתגלגל הגלגל הזה, הקשור לתנועת נפש אחרת, אותה אני מכנה "גמילה".

גמילה לא מנסה לתקן את חוסר הערך העצמי. היא חוצה את פעילותו של המנגנון המכאני של ההתמכרות, ועושה זאת באופן רדיקאלי הקופץ מחוץ לקופסא.

ואילו לחוסר הערך העצמי, אני מתעקש לחזור על כך, אין תרופה.

אבל אדם יכול להניח מכל וכל למצוקה הזו,

ולקיים מציאות חדשה.

רק אחר כך, בשלב הרבה יותר מאוחר, הוא יוכל לבחון את דפוס ההתמכרות האישי שלו, כחלק מן הכלים המשרתים את אומנותו החדשה – אומנות ההתייצבות. אבל זה יבוא, אם בכלל, רק אחר כך, ובהקשר חדש. לא כניסיון למצוא ערך, אלא כחלק מן ההבנה של הדרכים המיוחדות והאישיות שבהן הוא מאבד את חירותו.

* * *

רק אחר כך.

ועל מה שבא עד ה"אחר כך" היה ראוי לכתוב כאן בפרוטרוט, הרי זה העיקר.

אבל אני מניח את זה למקום אחר.

ומדלג קדימה,

אל האדם שכבר נמצא בתהליך של גמילה, ומצא את הדרך להתייצב בקריאת "הנני" יציבה, ונוכח לדעת שלמרות הכול, הוא חוזר ונופל מדי פעם, ושבאופן כלשהו, חוסר הערך העצמי שלו (או דפוס ההתמכרות האישי שלו), ממשיך להתקיים לצדו.

אכן, זה לא מפתיע, הן אמרתי כבר שלחוסר ערך עצמי אין תרופה. אמנם עם הזמן פוחתת התדירות שבה הדפוס מפעיל את האדם ומכשיל אותו במלכודותיו – ככל שהוא מפרנס אותו פחות כך הוא הולך ומתייבש – אבל מנגד יש תחושה שגם כאשר הוא מתייבש לחלוטין ונראה כאילו נמחה מעל פני האדמה, הוא חקוק באופן כלשהו בתוך האדמה, ודי שהאדמה הזו תשוב ותירטב כדי שהדפוס יחזור ויתבלט במלוא תפארתו, כאילו מעולם לא נעלם. אולי יש אנשים שהתדירות שלו אצלם כל כך פוחתת, שהוא מתייבש לדרגות כאלה, שבאמת שוב לא יטריד אותם לעולם. אבל יש לי הרגשה, שאפילו אצל מוארים מועטים אלה, הוא נותר כדפוס סמוי, שבנסיבות חיים מיוחדות יכול לשוב ולהתעורר. ואני מניח שיש זמנים שהוא אף עלול לשוב ולכבוש את נפשם: למרות כל מוארותו, הזולת שמולו הצליח להצית את כעסו, וכל המנגנון קם לתחייה מחדש, בדיוק בדמותו העתיקה כפי שפעלה בעודו ילד. 

מכל מקום, ייתכן שהכרות עם הדפוס הזה, יכולה לעזור לאדם למצוא מחדש את חירותו (או לא לאבד אותה מלכתחילה).

ועוזר להבין, שאף על פי שמהותו וטבעו של הדפוס הזה קשורים במכאניות שלו – ובזה הוא לחלוטין לא אישי – הנה, בכל זאת לכל אדם יש דפוס התמכרות משלו, שקיבל את צורתו גם מנסיבות חייו המיוחדות של האדם, וגם משורש נפשו המיוחד.

* * *

באופן אופייני דפוס ההתמכרות האישי נעלם מעיני המשתמש. האדם לעולם לא מתעכב על תוכנו – הוא פועל דרכו.

במובן הזה הוא מקביל לנקודה העיוורת במרכז העין – דווקא במרכזיותו הוא גם נעשה בלתי נגיש לאדם. הוא לחלוטין לא פילוסופי – למעשה הוא דוחה פילוסופיה – הוא הנדסי לחלוטין, תפקודי לחלוטין, מעשי לחלוטין. האדם נשלח לעשות דרכו, ובזה מתמצה קיומו הבלתי נראה. הוא מערך תגובתי, ולעולם לא נושא להתבוננות.

וכך קורה שאנחנו יכולים לזהות אצל אדם אחר עיוות-מציאות, שהוא עצמו לגמרי עיוור אליו. אנחנו רואים שזה מה שמכניס אותו לצרות כל פעם מחדש, מזהים את הדפוס, וגם אם לא יכולים להצביע על כל הפרטים, לא מופתעים לשמוע שכך וכך קרה לו, אבל הוא עצמו לא מזהה את הייחוד של פעילותו. מבחינתו, זה הערוץ ההגיוני ביותר, ולמעשה ההכרחי והיחיד שבאמת אפשרי לו, והוא מרגיש שכל אדם אחר היה נוהג כמותו.

* * *

ההיגיון הפרטי הזה מציג את עצמו בכלל לא כהיגיון פרטי.

הוא מציג את עצמו כהגיון מקבילי, משמע, כהגיון במובן הכללי ביותר ("כך היה נוהג כל אדם במצבי"). והאדם שלכוד בתוך ההיגיון הזה לא מזהה את הפרטיות מעוותת המציאות שלו. מבחינתו, זו הקריאה הישירה והנאמנה ביותר למקור. הוא לא חש בכלא.

אבל דווקא זה הסימן – המקביליות.

המקביליות מייצגת באופן מובהק את אובדן החירות. האמת, (או מה שאפשר לקרוא לו גם "ההיגיון הכללי") במובן היותר עמוק, היא דווקא לא מקבילית. ואת זה ראוי ללמוד הרבה. (אולי בפעם אחרת).

* * *

ומעניין לראות שכלים אחרים, שגם הם מטבעם בלתי נראים לאדם המשתמש, בכל זאת עוברים  במהלך השנים טרנספורמציה – הם מקבלים משוב מן המציאות ומתאימים את עצמם באופן פרגמאטי. יש להם כושר למידה.

לא כן במה שנוגע לדפוס ההתמכרות האישי, כאן נראה שיש מנגנון-מונע-למידה שמוצמד אליו, ולא מאפשר לו להשתנות ולהתאים את עצמו למציאות. ההיגיון הפרטי הזה ממשיך להקרין את אותן תמונות על מסך הכלא, ומונע מן האדם את המגע הממשי עם המציאות.

משום כך האדם שב ועושה את אותה טעות בסיסית (אדלר) פעם אחר פעם, בלי יכולת ללמוד ממנה.

אבל למה? מה מייחד את ההתניה הזו שלא מאפשר לה להשתחרר, ולאדם ללמוד? מדוע האדם נעלם אל תוך ההיגיון הפרטי, לחלוטין מנותק מן המציאות, ושב ומעלה את הדרמה של התיאטרון הפרטי שלו, אף על פי שהיא לא שרתה אותו בעבר ולא משרתת אותו היום?

* * *

וראויה מילה של הזהרה:

העיסוק ב"טעות הבסיסית" או ב"טעויות הבסיסיות" יכול לקחת לכיוון לא פורה כשהוא נעשה בהקשר הלא נכון.

כמו כל עיסוק בצד של הפתולוגיה, של השלילה, של תיקון המקולקל, יש בו גם אלמנט של תיוג והנצחה, ופעמים רבות הוא יכול לבוא במקום התנועה האחרת, שבה עיקר הגאולה ליחיד ולסביבה.

וזה נכון באופן כללי לגבי הביקורת: היא מושכת את האדם להתמכר להיות משהו אחר. כביכול גאולתו תלויה כולה בכך שיהיה "האדם המתוקן". אבל הנה, זה בדיוק מה שבסיסי בטעותו. לא רק בסיסי באופן אישי, אלא בסיסי בכלל – הדחק שהאדם מרגיש להיות מישהו אחר. שהוא מבין את כל תהליך הלימוד הזה כחלק מניסיון להיות האדם הראוי, דמות אידיאל שאותה הוא עובד הלאה מעצמו.

ועל כן יש להדגיש את האופן האחר של בחינת הטעות הבסיסית, האופן הלא ביקורתי, הלא מתמכר לאידיאל זר. האופן החוקר, המשתעשע, הלומד.   

* * *

במילים אחרות: אם בכל זאת יש מקום להתעכב על דפוס ההתמכרות האישי, וללמוד את נתיביו הייחודיים, זה לא במקום מאבק היציאה לאור, אלא כחיזוק המאבק הזה.

יש כאן שני דברים:

מצד אחד לימוד כזה הוא דרך לתת סימנים של כיוון. שהרי לכל אדם יש דרך אישית לאבד את חירותו ואת עצמו, והתמרורים שבדרך זו, המוכרת כל כך, יכולים להזכיר לו, כמו נורות אדומות, שעליו לשנות כיוון.

מצד שני יש טעם הקשור לכך שלא במקרה הדפוס הוא אישי. אמנם הוא מבטא את הנסיבות המיוחדות בעברו שבהם הוא התגבש כדפוס (נסיבות שבהם החליט החלטות, נדר נדרים, הציב את עצמו בנתיב חיים מסוים), אבל בו בזמן הוא גם משקף את החיפוש היותר עמוק שלו, שכבר אז, בימי ילדותו, היה קשור לשורש נשמתו, והוליד את מה שהוליד בהצטלבות עם הנסיבות. וכך, אמנם במהופך, על דרך השלילה, אבל בכל זאת הדרך האישית שבה אדם בוחר לאבד את עצמו, יכולה ללמד הרבה על הדרך חזרה הביתה.  

* * *

המבנה הבסיסי של דפוס התמכרות, אם כן, הוא הניסיון לחפש ערך ושייכות (והשניים זהים), במונחים של היות מישהו אחר.

אני אומר "מישהו אחר" אבל זה שאני מצמיד את ה"אחר" למישהו, מורה על כך שבעצם מדובר ב"משהו". מישהו, אפשר שיהיה רק אחד – אני, כל אחר מיד הופך ל"משהו" – רעיון, אידיאל, אובייקט, דבר מה חיצוני שאפשר להצביע עליו ולומר – "הנה כזה אני רוצה להיות". זה תמיד משהו.

כך שמה שקראתי לו "הניסיון להיות מישהו אחר" אפשר בפשטות לקרוא לו – הניסיון להיות משהו. להיות בעל ערך = להיות משהו. הערך (החשוב, הראוי, הזכאי) טמון ב"משהואיות" – במה שאחר כך גם אפשר לתבוע עליו בעלות, והוא חומרי מבחינה זו. הערך = בעלות. הערך = חומר.

זהו ניסיון במובן הזה שהוא לעולם לא צולח במלואו, ותמיד דורש מן האדם להמשיך לעמול בעבורו עוד ועוד.

הטעות הבסיסית של העבודה הזרה, אם כן, היא זו:

שאדם מאמין שהוא יכול להיות משהו.

שזה מה שדורש ממנו העולם.

שבזה נתון ייעוד חייו.

* * *

כאמור, זו עבודה שלא נגמרת. תמיד יש יסוד למחשבה שמה שלא הצליח היום עשוי להצליח מחר. וכך, יש קשר עמוק בין ה"משהו" לבין הבלתי מושגות שלו – המרחק שבינו לבין האדם.

ברגע שאדם מבין במלוא ישותו שלא במקרה הוא לא הצליח היום,

שיש משהו בלתי אפשרי במשימה הזו שלקח על עצמו

– להיות מישהו אחר

             להיות משהו

             – מיד באה גאולה על נפשו.  

* * *

אבל גם הביטוי:

"הניסיון להיות משהו",

לא ממצה לחלוטין את מהות ההתמכרות הנתונה בעבודה זרה.

בשפה הפנימית של הנפש, שכולה אישיות, ושאינה מכירה בכלל במכאנית, התרגום של "רק אם אהיה משהו אהיה בעל ערך" הוא בפשטות – רק אם אהיה לא אני.

זה מה שהנפש מכירה: להיות אני או לא להיות אני.

היא לא מכירה בחוכמות. בשבילה, הדרישה להיות מישהו אחר, היא פשוט הדרישה להיות לא אני. וכמה כואבת היא דרישה זו! האני יודע רק להיות אני, ואיזו התעמלות מורכבת הוא צריך לעשות עכשיו כדי ללמוד מלאכה חדשה ומוזרה זו!

כאן טמונה המהות של העבודה הזרה. היא מגלמת את האמונה שרק אם אהיה לא אני, אהיה בעל ערך (שייך, ראוי לאהבה וכן הלאה), וזה יוצר את המשוואה הבלתי אפשרית: שרק אם לא אהיה, אהיה בעל ערך – רק אם, במובן מסוים, אחיה חיים של היעדרות. אני נכנס בשערי החיים, וכמו שאחרים משאירים מאחור את נעליהם, כך אני אמור להשאיר את ה"אני" שלי.

נכון, האדם מתמקד בטבעו של המשהו שהוא רוצה להיות, ולא ער שבשפה הפנימית של הנפש מהותו של ה"משהו" הזה בכלל לא משנה. אם זה להיות חכם או יפה או כל דבר אחר, זה מסתכם לדבר אחד – לא להיות. עיקר המאמץ של הנפש הוא לא להיות משהו מסוים, אלא לא להיות היא. על זה היא עמלה, בזה היא טורחת, בשם זה היא אובדת. וכך מתגלה לה העולם בדמות היעדרותה, כעולם נטול-אישיות.

* * *

זה מסביר במשהו גם את המרכזיות וגם את הקשיחות של דפוס ההתמכרות האישי.

וזה מבהיר את אחת הסיבות שבשלהן הוא אינו מסוגל ללמוד מן הניסיון.

כי הלמידה היא חלק מן האני, והסירוב להיות אני, הוא ביטולה של כל למידה. כל דפוס יכול להשתכלל עם השנים, מלבד הדפוס הזה – דפוס אובדן האני, שכולו עבודה זרה, שכולו מכאניות, ואין פה אף אחד שיכול לעמוד במרכזו וללמוד.  

* * *

ואף על פי שדפוס התמכרות הוא מנגנון מכאני שדומה מאוד אצל כל האנשים, הנה לכל אחד יש דרך מיוחדת ואישית להגשים אותו (דרך אישית לא להיות אישי), ועל כן גם הצרוף "דפוס התמכרות אישי".

לכל אחד ישנה התניה אופיינית משלו, שאותה למד מן הסתם בילדותו המוקדמת (אדלר), ובמובן הזה היא טעות בסיסית שאינה משתנה עם השנים – זו קריאה מסוימת של המציאות, שהזמינה אז, ומזמינה היום, סט מיוחד של תגובתיות, ריקוד מיוחד שהאדם רוקד עם המציאות, ריקוד שחופר בור במרכז הווייתו.

משמע, לכל אחד יש דרך מיוחדת שבה הוא מבקש לבטל את עצמו, בהתאם לקהל שהוא משייך את עצמו אליו, ושאותו הוא מבקש לרצות – דרך מיוחדת שעיוורת לו עצמו.

* * *

הזרות, אם כן, היא אחד הסימנים המובהקים, המורים על כך שמנגנון העבודה הזרה פעיל.

היא זו שצובעת את העולם ה"ריאלי" בצבעיו האפורים המנותקים מן האדם. והיא גם זו שצובעת את הזולת בצבעיו העוינים. לא מדובר בהיעדר "טבעי" של שייכות – כביכול כך הוא העולם באופן טבעי לפני שמתייחסים אליו – לא-אישי – אלא תמיד בתוצר של תהליך הזרה שהאדם לא מודע לו, והוא מהווה את דפוס ההתמכרות האישי. ואם לא היה פועל הדפוס הזה,  היה האדם חש את העולם כמקום של אישיות והיא חווה את זולתו באופן חיוני ומרגיש.

זה יכול להוות סימן: כל פעם שהאדם חווה את העולם מתוך ניכור וזרות, כביכול העולם אינו אלא צביר חלקיקי חומר נטולי הרגשה, אות הוא שדפוס ההתמכרות האישי פעיל. כל פעם שהוא מגיע לחבורה של אנשים ומרגיש זרות ואי שייכות, זה לא מכיוון שהם באמת לא שייכים אליו, אלא מכיוון שהמנגנון המכאני אצלו מייצר את אי השייכות כבת לוואי לניסיון מעוות ליצור שייכות – לקבל ערך באופן שרק יוצר חוסר ערך. ושוב, יש כאן נקודה מאוד אישית שאדם יכול להתעורר לה – שהיא הדרך המיוחדת שבה הוא עושה את זה.

* * *

בניסוח אחר: אי-הרגשה – אותה תחושה שהלב מכוסה עורלה ולא מסוגל לחוות את המציאות באופן לח – היא סימן מובהק לעבודה זרה. ביטוי לכך שהאדם מפרש את המציאות באופן שיוצר חוסר ערך, חוסר אני, חוסר אומץ להיות אני (אי הרגשה = אין אני).

הוא התכנס לעבודת ה"מה" – לתעשיית ייצור הערך.

וכמו שאמרתי למעלה, זהו החיפוש אחר ערך שכורה את הבור של חוסר הערך. ואותו מנגנון מכאני שבא לכאורה לתקן – ליצור ערך מול תחושת חוסר הערך – רק מעמיק את גלות לבו. וכאמור אין לזה תיקון, אלא בזה שאדם יוותר לחלוטין על הניסיון לחפש ערך בדרך ההתמכרות.

יוותר לחלוטין על כל הדרכים שהוא יודע לייצר ערך – כי הוא יודע רק דרכי התמכרות.

עליו להסכים לא לדעת. הוא לא יכול לנצח את המנגנון הזה, כי עצם הניסיון לנצח אותו הוא שוב חלק ממנו, חלק מן הניסיון ליצור ערך. הוא לא יכול לנצח אותו, כי במובן מסוים זהו מנגנון-על, ואין מעליו. כל פעולה בכיוון הזה תמשיך לפרנס אותו, אותו ולא שום דבר אחר.

* * *

היבט אחר של פעולת דפוס ההתמכרות קשור לתחושה בסיסית ולפעמים רק חצי מודעת, שכל אדם מולי הוא אויב. אני אומר "רק חצי מודעת", כי לא תמיד זה בהצהרה, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים, אבל זו הנחת מוצא לפעולה. הזולת הוא מי שאני צריך לשרוד מולו, להסתדר מולו, לנהל את ממשק האנרגיה מולו, וככזה הוא בעיקר נושא לשיפוט וביקורת. עוד לפני שפגשתי אותו אני ממהר לתייג אותו אל תוך ה"מזיק-לא-מזיק", להניח אותו במקום כזה שיעשה אותי בטוח בחברתו. כל זולת הוא פוטנציאל לאובדן, לאובדן עצמי, ובמידה מסוימת זה גם נכון. אמנם האובדן הזה קשור לדבר מה שאני עושה לעצמי, לבור שאני חופר, אבל האחר משמש תרוץ לחפירה זו, ולפיכך גם הסיבה והגורם לבור. זה הוא שרואה אותי בחוסר ערכי, זה הוא שחופר בי את הבור (בעצם השוואתי אליו ובכך שהוא מסרב לספק את הסחורה שאני כה זקוק לה), וזה הוא שאני צריך להעמיד פנים שאינו חשוב לי.

וכך נכון הכלל – עוינות שאני חש כלפי זולתי, אפילו היא זעירה, היא עדות לקיומו של מנגנון. הטיעונים שבהם אני מצדיק את מרחק הלב ממנו, האשמות שאני מטיח בו, הפסול שאני רואה בו, ההתנגדות שלי אליו, כל אלה לא באמת קשורים אליו, אלא תמיד הם עדות למנגנון ההתמכרות, שהוא גם מנגנון ההתנכרות. וזה בכלל לא קשור למידת הנחמדות של הזולת, ולכמות החיוכים שהוא מוסר – הוא אויב כיוון שנתתי לו את המפתח לחירותי, וכעת אני טורח להשתלט עליו מחדש (כי כמובן אין לסמוך עליו בכלל – הוא עתיד לפגוע בי), ועל כן, כל מהות הזיקה שלי אליו קשורה למגננה/התקפה.

בניסוח יותר קיצוני: אין אף אדם מולי שיצדיק את זה שהוא אינו ראוי לאהבתי, וכל מי שאני חש עוין כלפיו, לעולם זה לא בגלל מה שהוא, אלא תמיד בגלל מה שאני מאבד את חירותי דרך אותו חור-דליפה, דרך מה שאני מסרב להתייצב הנוכחות חיה, כאישיות, כ"מי".

הידיעה שזה תמיד יכולה לעזור. היא מעודדת אותי להפסיק את הטיעונים בגנות, ובכלל את כל מעשה ההתארגנות מול הזולת, ולזהות את נתיב ההתמכרות האישי. כל אותו סיפור שאני מספר על האופן שבו אני לכוד בתוך הגורל ונאלץ לחיות חיים שאינם שלי, ושהדבר קשור בזולתי, הוא תמיד השלכה של מנגנון התמכרות אישי. ההבנה שכך זה תמיד, יכולה לעזור להחליף את סגנון התגוננות/מתקפה במשהו אחר – בנוכחות עם הזולת, במפגש מטעין חיוניות.

* * *

הייתי אומר: אם תנועת הגמילה היא התייצבות של חיוניות, הנה, תנועת ההתמכרות היא דליפה של חיוניות. ואצל כל אחד יש "נתיב אשפה" מיוחד שבו מתרוקנת חירותו. והוא אותו דפוס התמכרות אישי. הדפוס הזה נעול בתוך ההיגיון הפרטי, שעיקרו קשור דווקא בניסיון לתקן את הדליפה. מה שהתמכרותי בניסיון התיקון הזה, הוא עצם המחשבה שניתן לפתור את החיים – משמע, שיש דרך לחסוך את הטורח שלהם, ולהגיע ישר למסקנה. אבל הדליפה, במובן מסוים, תמיד תהייה שם – היא הרי מקום, לא אישיות – ומי שמתעכב יותר מדי אצלה בניסיון לבחון אותה ואת הדרכים לתקנה, פשוט נופל הישר לבורה.

במילים אחרות, אם אדם רוצה לנסות לזהות היכן שוכן הדפוס ההתמכרותי שלו (מה שלא מבטיח עדיין שיזהה אותו), שיחפש באותם מקומות שהוא דווקא רוצה לתקן בהם את חייו (וחיי זולתו). שיקשיב לאופי התיקון שהוא מבקש לתקן, לאופי הפתרון שהוא מנסה לנסח, לאופן שהוא מנסה ליצור משמעות. ואם הוא חש בו את הדבר הזה – שהוא מנסה לפתור את החיים במקום לחיות אותם – שיידע: מתווה דפוס התמכרותו הוא כמתווה האמצעים השכיחים שבהם הוא מנסה לפתור-את-החיים. המחשבה הזו שעוברת במוחו ולבו – הנה, אם אעשה את זה (אמצא את העבודה החדשה, את הבן זוג, את הרעיון, את המורה), ואז חיי יהיו פתורים, היא בדיוק הדרך המאוד אישית שלו, שבה הוא חוזר על טעות היסוד שלו. והטעם של המחשבה הזו הוא טעמה של התמכרות. אנא, תרגישו את הטעם המלווה את המחשבה המנחמת הזו.

כמובן, הפתרון לחיים הוא אותו ערך שהוא הבסיס להתמכרות והרביתי לדבר בו עד כאן.

וקיים ערך אחר לגמרי, תשובה שהיא לא פתרון, ושהיא באה ממקום לא צפוי ומפתיע.   

וזה עניין הגמילה. וזה דורש במובן מסוים, לעבור מן הפרוזה אל השירה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *