הברכה בהליכה לאיבוד

יש תקופות שבהן כל בוקר אני מתחיל בכתיבת בוקר. משהו בין חצי שעה לשעה, לפעמים יותר. הכתיבה מתחילה ב"בוקר טוב לי", ומנסה לברר מה שלומי, מתוך רצון להתעורר פעם שנייה. שהרי אני יודע, לא די להתעורר את ההתעוררות של הגוף, יש משהו עמוק יותר שממתין שם להתעורר. לפעמים יש לי רק מושג מעורפל לגבי טבעה של התעוררות שנייה זו. אף על פי שכבר התעוררתי אותה פעמים רבות – טבעה הוא להיות נשכחת כמו הטל המתנדף עם בוקר. ובכל זאת אני מגשש, מחטט, בודק, הולך בערפל, חש עייף, מחפש כיוון, וממשיך לחפש, לא יודע בדיוק מה אני עושה, אבל עושה את זה בכל זאת.

לפעמים, מתוך כל החיפושים הללו שאני מתעקש להמשיך אותם, מתקלפים כל מני זרויות, ואני מוצא את עצמי עם עצמי, לבד, ער, חיוני ושמח. ואפילו זה קורה לרגע, הרי זה מברך את כל יומי.

ולפעמים גם זה לא קורה – בשום אופן אני לא יכול לומר שהתעוררתי את ההתעוררות השנייה הזו – ובכל זאת, גם הגישוש המעורפל הזה מברך.

* * *

וכך, אני מגיע למסקנה שעצם ההליכה בערפל,

גם אם לכאורה לא מוצאים בה דבר,

בכל זאת מקרבת אותי באיזה מובן לעצמי.

אולי לא התעוררתי למלוא חיותי, לא נזכרתי את ההיזכרות היסודית הזו בלבדותי, לא מצאתי את חירותי, ולא הגעתי לאותו זיכוך שכבר הייתי בו בעבר, אבל משהו קרה. אני יכול לחוש זאת מאוחר יותר בכתיבתי, ביכולת להתקשר עם הזולת, באופן שאני מתייצב מול יומי – משהו בי הוא פחות אוטיסט כעת.

לא רק כתיבת הבוקר. דומה שכל הליכה לאיבוד יש בה את האיכות הזו.

* * *

ההליכה בערפל,

הטבילה באותו כאוס של דברים לא ברורים,

הנכונות לשהות, לא לברוח, לפגוש, לגמגם, להסכים לא לדעת, להתחכך במה שאין לו שם, לתת לו להקיף, לבלבל, ועדיין לא לברוח. לבדוק את הדברים הללו בלי להבין, לגעת בהם בלי לחפש את שמם, להתעקש להמשיך לפסוע היכן שאין דרך, לעשות את הצעדים הללו שלא ברור מה כיוונם, לחוש את הבלתי אפשרי שבזה, את חוסר התועלת, את הייאוש, לפעמים, ובכל זאת להמשיך בלי לדעת,

כל זה בכל זאת עושה משהו.

ובצד הכבדות שהוא מביא לפעמים, ותחושת התסכול, הוא מביא עמו ברכה.

 

       

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *