תנועת הידידות – לקראת מחזור שני של תלמוד נפש

אנשים יקרים,

לקראת פתיחת המחזור השני של "תלמוד נפש", אני רוצה לחדש את ההתכוונות ולדייק את ההזמנה, ולהגדיר את הלימוד המשותף שלנו בתור מרחב לעבודת השתכללות אישית. מקום שבו כל אחד מוביל את ההזדככות וההתעמקות שלו, תוך שהוא נעזר בחברתם של אנשים אחרים, בקיומה של המסגרת, ובתהליך הלימוד.

מה טיבה של עבודה זו?

מיד עולה ההסתייגות: המילה "שכלול" מביאה עמה ניחוח של עבודה זרה. היא מעלה על הדעת את העמל והטורח של האדם "לשכלל את עצמו", כאילו הוא סוג של אובייקט-צריכה שצריך לשדרג, והתהליך עצמו – פרויקט שאליו נרתמים כדי להעניק איזה עניין של טעם ותכלית לחיים. ומה, האם באמת אדם יכול לשנות את עצמו? והאם אין כל ניסיון כזה נידון ליפול אל תוך דפוסי העבר? מי הוא אותו אדם שמנסה לשכלל את עצמו, ועד כמה הוא טובע בדפוסי אי-המרוצות הבסיסים שלו, בעצם ההתיימרות הזו "לתקן" את עצמו? האם לא חזרנו מחדש לאותו עיסוק עצמי מוגבר, שמבודד את האדם בתוך "העבודה" שלו, הלאה מן המציאות, הלאה מן החיים, הלאה מן התשוקה?   

בעולם ההישרדותי נוטות הסתייגויות להפוך לביקורות מרפות ידיים.

מכיוון שהן מתקיימות רק על חוד ההבדל שבין "כן" ל"לא" (כמו כל דבר אחר בעולם ההישרדותי), מה שהן חושדות בו, מייד הופך לשלילה: אם זה לא מצד ה"בעד" – זה מצד ה"נגד" המאיים ותוקף ומשמיד. אבל כאן, בעולם המלא גוונים של מרחב האמונה, כל הסתייגות היא עוד כלי של ידידות בשרות החיוב. לא לבטל היא באה, אלא רק לדייק ולעשות את המעשה עמוק, ראוי, ועם מלוא התנופה.

וגם בעניין זה של עבודת שכלול עצמי, חשובה ההסתייגות כדי לתמוך במעשה שיהיה זך ומבורר.

* * *

לא באה עבודת השכלול העצמי לשפר "פרויקט-אדם", אלא לזכך את התייצבותו של האדם כאיש או אישה בעולם הנאבקים לצאת לאור. לגדול למלוא העוצמה והחיוניות לא כדי להיות "משהו" ראוי יותר, אלא כדי להיטיב להיות מישהו – כל אחד מי שהוא, עם הברכה המיוחדת החתומה בנפשו.

בלימוד הזה, אין זה האדם שמעצב את עצמו (בדמות ה"מוצר" המוצלח שיעמוד בלחץ הביקורת ויזכה לתשואות הקהל), אלא תהליך של לימוד שאי אפשר לשלוט בו, רק להתמסר אליו, להסכים לקחת בו חלק, ולהביע בכך את תשוקתו שהעולם יזרום דרכו ולא יתעכב במערבולות של חוסר אונים.

התהליך הזה של השכלול העצמי הוא לא מלחמה כנגד העולם, העושה את האדם מוכשר יותר לשרוד בתוכו, שווה יותר מאחרים, חזק יותר מאויביו, אלא דווקא הדרך לעשות את העולם לביתי יותר, מקום בו אומץ הלב והתקיפות נדרשים בשרותה של תנועת הידידות. שהרי כבר למדנו שעוינות היא שקר, והאמת מחפשת את שורשיה בידידות אמיצה זו.

המצפן של סוג כזה של עבודה הוא הנאמנות העצמית (אמונה עצמית, כוח לתת, חירות), אשר גישושי הלמידה מנווטים על פיה. נאמנות שחותרת להתיר את כל אותן התניות, בגידות, נדרים, שפעמים רבות קושרים את חיינו ומונעים מאתנו להזדקף למלוא קומתנו – למלוא קומת הידידות שאנו מסוגלים לה.             

* * *

על הכלים המשמשים מרחב כזה כבר כתבתי במקום אחר. זה נעשה ברור יותר עם הזמן. שלושה הם: אימונים בשייכות, אומנות הזיהוי, וכלים פשוטים.

אימונים בשייכות – עצם ההסכמה לשייכות וההתנסות בשייכות כבר משפיעה על החיים ברכה, הופכת את מרחב-הלב-האמוני למקום מוכר ונוכח, אשר קל יותר להגיע אליו. וכל המרבה הרי זה משובח. להיפגש ולשוב ולהיפגש, ולחצות את המדבריות, ולנטוש את חדרי הדרמה, ולהעמיק את המפגש, עד שכמו מעצמה תתחולל סוג של הגירה, שהרי מקום שמרבים לשהות בו, נעשה נגיש יותר.  

אומנות הזיהוי – לקרוא לדברים בשמם, לדייק מחדש, לזהות סדקים, להיות ישר עם מה שיש, לחזור ולדרוש במציאות, לעמוד על הפרטים שעושים הבדל, להקשיב בסבלנות למה שבא, לנסח מחדש, לשוב וללמוד – כל אלה הם חלק ממהות אמונות הזיהוי. זה עניין הכרתי-מודע, אבל לא פחות, אומנות ההקשבה לפעימות הלב.

כלים פשוטים – ולבסוף ישנה חוכמת הסבתא הפשוטה – כל אותם פרוטוקולים ופרוצדורות והלכות, שבלי להתחכם יותר מדי, אנחנו יודעים שהם עובדים – תומכים בשייכות, מעודדים את הזיהוי.  זה לא דורש איזו התכוונות מיוחדת במינה, רק הגיון בריא אותו אפשר לתרגל במסגרת המפגשים, או להמליץ בכלל – תשתה הרבה מים, אולי זה יעבוד גם בשבילך.

* * *

ומה בפועל? מה כל זה אומר על מה שקורה במפגשים?

קודם כל זה אומר שמתחילים מאתנו, מן ה"חומר" שמביא כל אחד לעבודה המשותפת. לא איזה לימוד מעורר השראה שבא מבחוץ, אלא הסדקים, ההתבוננויות, המאבקים, התשוקות, שעולים מבפנים, תובעים לימוד, רוצים התרה.

הטכסטים, אם יבואו, יבואו בעקבות, כליווי, כחלק מן הניסיון האישי שלי לקרוא בשם, או לצורך העניין – הניסיון של כל אחד מן המשתתפים. וכשיבואו, ייתכן שיבואו אל תוך המפגש, כהמשך של המפגש הקודם, אבל ייתכן גם שיישארו בעיקר למרווח שבין המפגשים.

מלבד זאת:

תרגילים והתנסויות שיהוו מסגרת תומכת לשייכות,

"ניסויים" המפנים את תשומת הלב להיבטים שונים וכך נותנים חומר גלם לאומנות הזיהוי,

ושיחות לימוד ומשוב, שבפשטות קיומם יתנו לחלקים נוספים לחיות.

* * *

והכוונה היא לגמרי מעשית.

לתמוך באפשרות שאכן כל אחד ימצא את הדרך לזכך את התייצבותו בעולם. אי אפשר לשלוט בפירות של עבודה כזו, יש לה את הקצב שלה והדרך שלה, אבל אני אתעקש על כך שזו תהיה המהות שלה, והמצפן שנבחן לאורו את טיבה – המעשיות שלה. משמע, האופן שהיא תורמת לכל אחד בקשיי הזדקפותו, התעוררותו, ועוצמתו.

אני רוצה, אם כן, להזמין אתכם לבדוק אם אכן בזה אתם מעוניינים.

כמובן, בלב הדברים, לכל אחד יש חלק שרוצה לגדול ולצאת לחופשי. דומה שזו גם תשובת ברירת המחדל: בטח שאני רוצה להתפתח. אבל במציאות יש בכל זאת גם חלקים רבים שלא, ואם יתעכב האדם רגע להקשיב פנימה מה באמת רוצה נפשו, ייתכן שיגלה שדווקא נוח לה להישאר במקומה. ואולי הוא צריך לחפור עוד פנימה כדי לגלות איזה זיק אחר, חבוי לא כבוי, ולבחור אם אותו הוא רוצה להעלות לקומת המגורים.

ואם כן, כנראה, שזו לא תוכל להיות רק עבודה נוחה. ולא בגלל שהחיים קשים ודורשים עבודה קשה כדי לחיות אותם, אלא משום שה"רודנים" שמאמינים באמונה זו עצמה, הם תקיפים, ודורשים מידה דומה של תקיפות כדי להשתחרר מרודנותם. להשיל את דפוסי חליפותיהם כרוך לפעמים בצעקות של כאב, וגם אם זה הכאב שלהם, הוא עדיין מעורבב בזה שלנו.

* * *

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *