תקשורת אל הממשות – המסע אל התלת מימד

 

חלק ראשון – על תנועה גואלת

כדי להבין מה היא אותה תנועת נפש, שמוציאה אותנו מתקשורת קושרת, אנחנו צריכים רגע לחזור אחורנית ולהיזכר במה שהכניס אותנו לשם מלכתחילה.

תקשורת קושרת היא תופעה אנושית מורכבת שמעורבים בה מספר מעגלים של היזון חוזר המגבים זה את זה, ומקבלים אינרציה במהלך התקשורת הקושרת.

לדוגמא:

ישנו המעגל הפשוט של התקשורת הבין-אישית – הוא אומר משהו, היא אומרת חזרה, הוא מחזיר לה, וכך במכאניקה שפועלת לעצמה על פי תסריט שיש לו קיום מחוץ למשתתפים.

ישנו המעגל הרגשי אצל כל צד – מעגל שיש לו גם היבט גופני ומסיבות שונות נכנס לתהליך של הדהוד והגברה.

ישנו המעגל של השפיטה העצמית – שהוא כמו סוג של מעגל רגשי היסטורי – מסלול שבו האדם חווה לא רק את הכאב הרגשי של הרגע הזה, אלא את כל גוף הכאב הקדמוני שלו.

כל המעגלים הללו (וגם כאלה שלא הוזכרו) הם מעגלים משטיחים. בפעולתם הם מהווים את כוח המשיכה המדביק אותנו אל תוך השטוח ומונע מאתנו "להתנפח". להפסיק אותם זה להפסיק את כוח המשיכה ולאפשר את ההזדקפות לתלת מימד. רק שכמובן, אנחנו לא יודעים כיצד להפסיק אותם – אנחנו הרי אלה שמזינים אותם! למעשה, כל מעגל כזה מתקיים מכוח ההתנגדות אליו – כמו הירח ש"רוצה" ליפול לכדור הארץ אבל כתוצאה מכך רק ממשיך לנוע במעגלים סביבו. 

כל המעגלים הללו הם חלק מן הגוף המורכב של התקשורת הקושרת, יוצרים את התקיעות שלה בהתמדתם, ומהווים את עיקר המסה שלה,

אבל,

אף על פי שהם מהווים את עיקר המסה, ובהם עיקר כוח המשיכה שאנו לכודים בו, הם לא סיבת העומק של התקשורת הקושרת. הם מנגנוני הישרדות שהטריגר לפעילותם נמצאת במקום אחר.

מה שהכניס אותנו לשם מלכתחילה קשור בתנועה אחת, שמבחינת מסה היא אולי הרבה פחות גדולה, ובכל זאת היא הדבר שבלעדיו לא יכול לקרות כל זה. זו תנועה שמהותה היא מוסרית-אמונית. כבר קראנו לה בשם: הגרירה לחדר הדרמה. זהו האקט הסימביוטי שבו אנו בוחרים לוותר על המציאות לטובת הסיפור, מוותרים על הזולת הממשי לטובת דמות המראה, מוותרים על כוחנו הבוגר כמספרים/יוצרים. זו תנועה מוסרית-אמונית מכיוון שזו מהותה של המציאות ומה שעושה אותה ממשית ותלת ממדית עבורנו – הממד המוסרי-אמוני. 

תנועת הנפש קשורה למימד הזה.

 * * *

קרוב לוודאי שלכל אחד מאתנו הזדמן במהלך חייו לעשות תנועה גואלת מסוג זה באופן ספונטאני. לפעמים היא מתנקזת לשנייה אחת של התעוררות, מן קליק של חזרה אל המציאות, שאחריו אנחנו מוצאים את עצמנו כמו במציאות אחרת. לפחות לזמן מה, עד שההתמדה חוזרת ואוספת אותנו לחיק התקשורת הקושרת.

אבל יש קושי גדול לשחזר אותה או לעשות אותה באופן רצוני:

1. קודם כל היא עניין פנימי שקשור ב"איך" ולא במה. כמו בניסיון לווסת מערך שרירים בתוך הגוף, אין שום דרך לראות אותה מבחוץ, להצביע עליה באופן ישיר ולומר, הנה, כך עושים את זה. זה מזכיר את האופן שפעוט לומד לשלוט בסוגרים הפנימיים שלו, בסוף הוא מצליח, אבל איך אפשר להסביר לו מה הוא אמור לעשות בתוך הגוף? ועם זאת, יש דבר אחד שאפשר להצביע עליו בפני הפעוט – הנה עכשיו זה קורה. אנחנו מסמנים כך כיוון, וזה הדין במקרה של תקשורת משחררת – החירות היא המצפן של התקשורת המשחררת.

2. אחר כך ישנה בעיית ההתמדה: כאמור, כאשר אדם נכנס לתקשורת קושרת מתחילים להסתובב הרבה גלגלי תנופה בעלי מסה. גם אם האדם מפסיק לספק חשמל לגלגל זה או אחר, (ובעיקר לאותו גלגל מקורי שהוא סיבת העומק של כל זה – מחולל החשמל) עדיין שאר הגלגלים ממשיכים לנוע בתנופה, ובקלות רבה הם יכולים לסחוף את האדם שיצא לרגע אל תוך התלת מימד בחזרה אל תוך התקשורת הקושרת. למשל, יכול להיות שאדם הצליח לצאת לרגע מן המעגל הרגשי, אבל הוא עדיין בתוך המעגל של התקשורת הבין אישית עם בת הזוג שלו, אם יצליח מספיק זמן להחזיק מעמד, קרוב לוודאי שגם היא תצא, אבל יש סיכוי לא פחות סביר, שבסוף הוא ייגרר מחדש.

3. ולבסוף ישנה הבעיה החמורה מכולן: כאשר אדם נמצא בחדר דרמה, כל מהלך שהוא עושה יהיה מהלך של חדר דרמה. הרי לא מדובר במה שהוא עושה אלא ב"איך" שהוא עושה – במקום שממנו הוא פועל. וכשאדם פועל מתוך אופן הוויה דרמטי, כל מהלך שיעשה יהיה מהלך דרמטי ובתור שכזה ישאיר אותו בתוך חדר דרמה. אכן, כל מה שלא עובד, עובד נגד. כל תנועה שהוא לא יעשה, ובעיקר כל תנועה של התנגדות, של ניסיון לצאת, תפרנס את המשך הקירות של חדר הדרמה, תגדיל את כוח המשיכה, ותדביק אותו ביתר עוצמה אל השטוח.

הבה נאמר זאת בצורה ברורה: אי אפשר לצאת מחדר דרמה באמצעים של חדר דרמה. אבל אם כך, זה נשמע חסר תקווה! הרי זו בדיוק הבעיה שאנחנו רוצים לפתור – הימצאותנו בחדר הדרמה! איזה מן מלכוד 22 הוא זה?!

אבל לפני שאתם נכנסים לדרמה חדשה, רק רוצים להזכיר לכם: כעובדה, זה כבר קרה בעבר. אם כן, כנראה שיש דרך. אבל מה היא הדרך הזו?

* * *

כל מהלך שאנו עושים מתוך חדר הדרמה, ישאיר אותנו בחדר הדרמה. פה אין מה להתחכם. אבל, בעודנו בחדר הדרמה יש בנו חלקים אחרים שהם לא – אפשר לפנות אליהם, ולהישען עליהם, כדי להכיל את חוכמתם על מה שכבר כלוא. אנחנו מחוברים לחלקים אלה דרך הדמיון שלנו, הזיכרון שלנו, הגוף שלנו, הממשות של המפגש, מערכות יחסים אחרות שחיות ברגע זה, הקהילה הסובבת אותנו, אבל בעיקר דרך אחריותנו – הנה שבנו אל המימד המוסרי-אמוני.

במילים אחרות, בעודנו בחדר הדרמה, אנחנו, גם, למרבה הפלא, בתוך המציאות הממשית, ואנחנו יכולים להישען עליה ולהתמסר לה כדי למנף את עצמנו מחוץ לחדר הדרמה. לא אנחנו נשלוף את עצמנו – היא תעשה זאת עבורנו – עקרון הפלא – שבא לידי ביטוי, בין היתר בקיומו של הזולת הממשי. הזולת הוא עקרון המציאות – לא דמות הקרטון שנמצאת בדמיוננו, אלא זה שאנו נוכחים אותו מכוח זיקתנו המוסרית-אמונית כלפיו. זה שאנו מסכימים להיות שייכים עמו (שייכות דיאלוגית).

כבר הזכרנו זאת: התלת מימד נוצר כתוצאה מקיומו של האחר. בהכירנו באחרותו הממשית, הוא מחזיק עבורנו את התלת מימד. וכך, הזיקה שלנו אליו היא המפתח להישארות בממשות. הזיקה המוסרית/אמונית אליו היא עקרון המציאות.

במילים אחרות – המפתח לאותה תנועת נפש גואלת נמצא תמיד מולנו.

* * *

ולפני שננסה להבין מה זה אומר, נסתכל על אותו אדם שעשה צעד אחד אל מחוץ לחדר הדרמה, ולרגע טעם מטעמה של התלת ממדיות. כרגע, לא משנה בכלל איך הוא הצליח לעשות זאת – הוא הצליח לגייס את האנרגיה הראשונית למעלל המופלא הזה, ורגל אחת שלו כבר נטועה בממשות. מכאן והילך התלת-ממדיות יכולה להחזיק את עצמה. כמו אותם איורים מקושקשים שפתאום רואים בהם אובייקט תלת מימדי, כך גם כאן, אחרי שנראה הדבר לראשונה בתלת ממדיותו, הרבה יותר קל להחזיק אותו כך.

כעת, אותו אדם שעשה צעד אל התלת מימד וחווה אותו, יכול לבחור למנף את רגע ההתעוררות כדי לעבור כולו לתלת מימד, או לקרוס מחדש אל הדו מימד של הדרמה – זו בחירה שלו. בחירה שקשורה בהיכרות הקודמת שלו עם התלת-מימד, אבל בעיקר זה סוג של הכרעה מוסרית שאיש אינו יכול לעשות במקומו. הכרעה שקשורה באמונה שיש כאן משהו שהוא חשוב יותר, גדול יותר מן התוכן של חדר הדרמה, משהו השייך אליו ממש ומחובר לייעוד חייו. 

והנה, ההכרעה המוסרית – אולי אפשר לקרוא לה "התמסרות לפלא" – שממנפת את רגע ההתעוררות לכדי בחירה מודעת, היא גם המקור לצעד הראשון. בשם אותם חלקים וזמנים שנמצאים מחוץ – זמנים של היותו אדם שלם – הוא מכריע לכבד את הזולת כאדם ממשי. זו בחירה שהוא יכול לעשות בכל רגע גם בלי להבין את המשמעות הפרקטית של בחירה זו.

הנאמנות הזו לממשות, היא לא רק תיאורטית, והיא יכולה להסתייע במעשי יומיום. היא נוגעת לאותה התייצבות שטיבה הוא מוסרי-אמוני. היא מקפלת בתוכה את הפנייה למימד האנכי – למה שלמעלה מאתנו – ומתוך כך כוללת בו זמנית שני דברים: הפסקת התנועה המישורית המשאירה אותנו בחדר הדרמה, והאחריות לזולת הממשי שהיא מדויקת ולא עודפת. הוא איש כמונו, ואנחנו אנשים כמותו, ממוצבים ביחד בתוך הממשות. למעשה, יש מובן שבו הפסקת התנועה המישורית לעצמה מספיקה, שהרי הממשות כל הזמן קוראת לנו, ואנו "מתנפחים" בשעה שאנו חדלים להתנגד לקריאתה. הזולת קורא לנו, גם כשלכאורה הוא עושה הפוך מכך. תקשיבו לקריאה זו. 

אנחנו מנצלים, אם כן, את הממשות – למשל חוויה מיטיבה במיוחד שהזכירה לנו את ליבנו – כדי לגשת למערכות יחסים פצועות ולהביא אל תוכן ברכה. מנצלים את הזמן שאנו נמצאים מחוץ לחדר הדרמה כדי לשלוח מסר של התעוררות לאותם חלקים ומערכות יחסים שתקועים בתוכו.  

* * *

ייתכן שכל אלה מילים סתומות.

הצבענו על מהות התנועה שעושה את ההבדל. על ה"חומר" שממנו היא בנויה, על הכיוון שלה. אבל אין שום דרך שנוכל לעשות אותה עבור מישהו אחר.       

לכל אחד יש שם קוד אחר הקורא לאותה תנועה פנימית המזכירה לו את הממשות – והיא, לצורך העניין, האלוהים הסודי שלו, אותו הוא צריך לגלות בעוצם ליבו. אי אפשר יהיה לגלות זאת עבורו. רק להזכיר לו שהוא כבר גילה, או לעודד אותו להמשיך לחפש. דפים כתובים אלה עצמם, יכולים לרגע אחד להזכיר משהו, לגעת במשהו, לחבר אל משהו. שאר העבודה שלכם. ישנם שערים רבים, ולכל אחד השער שלו. אם אמרנו שמה שלא עובד, עובד הפוך, הנה כעת יש לומר – כל מה שלא עובד נגד, עובד בעד.   

בעניין הזה אין קיצורי דרך – שום כלי לא יוכל להחליף את ההתייצבות, שנעשית תמיד באופן אישי לחלוטין. שום כלי שמפעילים באופן מכאני לא יוכל לעשות את העבודה, שהרי העניין הוא לא ב"מה" עושים, אלא כל פעם מחדש בנוכחות שבתוך ה"מה" – בזיקה לממשות – שהיא עניין של חירות הקשור בהכרעה מוסרית.

אין כאן שום קיצורי דרך גם במובן אחר – כמו כל שריר, זה עניין שצריך לחזור ולהתאמן בו, לחזור ולהתנסות בו. וכל פעם מחדש זו הולכת להיות יציאת מצריים קטנה, שבהכרח, עוברת גם דרך מקומות אפלים של ייאוש וחוסר תקווה. המעבר מחדר דרמה אל הממשות, עובר, כל פעם מחדש, דרך סוג של אובדן, שאדם מסכים לו מתוך בגרותו.

* * *

זה כל הסיפור.

והיה אפשר לסיים בכך,

אבל בעצם, כשאנו באים אל הפרקטיקה, כל הסיפור עוד עומד לפנינו.

כי אמנם את התנועה הזו כל אחד צריך לגלות בעצמו, לקרוא בשם האלוהים האישי שלו.

אבל, ניתן לעזור בעניין זה עצמו.

גם אם מדובר בתנועה שנעשית בשנייה אחת – כדי להיות מסוגלים להתכוון אליה, אנו יכולים להיעזר במערך שלם של תמיכה. שלושת העמודים הבאים מתארים תמיכה זו.


חלק שני – עזרה בתנועה

שלושה דברים יכולים לעזור לאדם למצוא את תנועת הנפש הזו בקרבו (ובעיקר הכוח והרצון לעשות אותה), ולנסח את שם הקוד המזמין אותה. שלושה דברים שיכולים לעזור לו לא להיכנס מלכתחילה לתקשורת קושרת או לחליפין, כאשר הוא כבר נכנס, למצוא את הדרך החוצה.

ואלו הם: אימונים בשייכות, זיהוי, וכלים פשוטים.

אימונים בשייכות:

כאמור, כל מהלך שאנו עושים מתוך חדר הדרמה, ישאיר אותנו בחדר הדרמה, מה שמצריך לפנות אל אותם חלקים וזמנים שנמצאים מחוץ לחדר, כדי להכיל את חוכמתם ולהרים אותנו בחזרה אל התלת מימד.

ככל שנתאמן יותר בשייכות בוגרת – שייכות דיאלוגית – כך זו תהווה נקודת משען רחבה יותר שאליה נוכל לפנות בבוא הזמן. ככל שנעשה בחירה עקרונית לגור בקומת הלב, להתנחל במרחבי האמונה, לזהות את עצמנו עם הדבר הזה, להרגיש שאנחנו לא לבד בתוכו ושהעניין הזה הוא חשוב, כך יקל עלינו למצוא אותו מחדש גם במצבי משבר.

אדם שלא חווה שייכות מסוג זה (די תיאורטי למען האמת) לא יוכל לצאת מתקשורת קושרת – לא יהיה לו לאן.

איך עושים את זה אם כן? איך מתאמנים בשייכות?

עושים זאת בזמני שלום, במקומות בטוחים ונוחים לכך – פשוט פוגשים את המפגש, מתמסרים לנוכחות, מטפחים אמונה בחשיבותה. עושים זאת על ידי כך ששבים ופוגשים את האחר, וחוזרים ופוגשים את המרחב הדיאלוגי-אמוני, מגלים כל פעם מחדש את הפלא שבו. מתנסים בו, מתחככים בו, בוחרים בו, ולאט לאט מהגרים אליו רק מכוח זה שנמצאים בו הרבה, ולומדים את הטעם שלו, ומסתגלים לאקלים המיוחד שלו.

כשהאפשרות הזו נעשית יותר נוכחת בחיים של אדם, ממילא היא יותר זמינה גם במצב של מלחמה ותקשורת קושרת, והאדם יכול לזמן אותה, רק מתוך הפניית תשומת הלב, ועל פי הקוד שלו. למשל, הפניית תשומת לב לכאב, או לרצון של הזולת, או היזכרות בקשר משמעותי – כל אחד ודרכו שלו.   

אימונים בשייכות נעשים ללא קשר לתקשורת משחררת. הם נעשים לעצמם, כברכה, כהעמקה, כאורח חיים. זה כמעט כמו איבר שצריך לתרגל ולאמן אותו. לאמן את הלב. כאן תועיל ההקשבה, החזרה אל הגוף, תרגילי נוכחות, וכל סוג של מפגש עמוק עם הזולת, שמצליח לחצות את ההסתדרות ההדדית וניהול היחסים.

זה כמו טבילה במעין המחזירה את החיוניות (וזה לכשעצמו מחזיק זמן מה), אבל גם מזכירה ומגדילה את המיומנות של הגישה אליו (כלומר שבה וכובשת את השביל אליו, שאלמלא כן, הוא מתכסה בקוצים).

זו תרגולת שאפשר לתרגל במערכות יחסים מסוימות שקל יותר לעשות זאת בהן, אבל גם בכל הזדמנות אחרת. כל מפגש, כל אדם, מתאים לצורך זה. 

אימונים בשייכות דיאלוגית, הם גם אימונים בכל מני סגולות – כל מני חושים שמתפקדים במצב של שייכות – השהייה, הקשבה, לבדות, בקשה, קבלה, אי שפיטה וכן הלאה. סגולות אלה הן איכויות של התייצבות במרחב דיאלוגי-אמוני, אבל יכולות גם לשמש כסגולות מעבר מן המרחב ההישרדותי למרחב הדיאלוגי. וגם הן, בדומה לשרירים, מטופחות מתוך אימון חוזר. כשאדם מרגיש חלק מן הדרך הזו, ממילא הוא מנצל הזדמנויות להתאמן באלה. ושוב, כל זה לא יכול להיות רק לשם מטרה נקודתית. זה חלק מאורח חיים ומהזדהות עם דרך מסוימת. זה חלק מלימוד מתמשך, ובמידה רבה, גם מתחושת שייכות לקהילה דיאלוגית-אמונית, שעצם ידיעת קיומה מגבה את המהלך האישי. כך, למשל, יש סיכוי סביר שאדם שהשתתף בקורס של תקשורת משחררת (או דומה לזה) ימצא את עצמו יותר בתקשורת משחררת מעצם השתתפותו. העובדה שהוא חלק מקהילה של שייכות שעניינים אלה חשובים לה, עושה הבדל.

במילים אחרות: ככל שאדם מתרגל לשהות בשייכות, כך מהווה הרגל זה מסה גדולה יותר, ויוצר מנוף חזק יותר המסוגל למשוך אותו מחוץ לתקשורת הקושרת. אם אדם, למשל, בא מחוויה עמוקה של שייכות ואהבה ממלאת את ליבו, יהיה קשה מאוד למשוך אותו לתקשורת קושרת.

אבל לא די בכך. וכאן אנו מגיעים לדבר השני:

זיהוי:

השימוש בשפה מסוימת, היכולת לקרוא בשם, הלימוד שמאפשר לעשות את ההבחנה ולרדת לדקויות שעושות את ההבדל, כל זה עוזר לאדם לזהות היכן הוא נמצא ומה הוא רוצה. כל הסיפור שסיפרנו, למשל, במהלך סדנא זו, שייך לרובד זה של זיהוי.

את הפירות של כל תובנותינו ולימודינו אנו זורעים בתוך הממשות, ובבוא הזמן הם יבואו לברך אותנו. אלה לא דברים שצריך להתאמץ לזכור אותם. אלה דברים שצריך פשוט לשוב וללמוד, לשוב ולתרגל, לשוב ולזהות. השפה משתכללת תוך כדי השימוש בה. זה יכול לקרות בחיים וזה יכול לקרות מתוך לימוד תיאורטי, שעוצר את השגרה, ומתמקד ומתכנס אל פעולת זיהוי פשוטה – הנה כאן אני בתקשורת קושרת. והעניין יורד אל הפרטים – הנה עכשיו אני בהצטדקות, או הנה עכשיו אני בהצטדקות מן הסוג הזה, או הנה עכשיו אני מנסה ללחוץ עוד קצת ולעשות לו קשה יותר, או הנה, עכשיו אני שם לב שפועל המנגנון הזה והזה, עכשיו אני מזהה את הסיפור המקבילי שאני לכוד בו, עכשיו אני בעבודה זרה, וכן הלאה. הזיהוי הוא בעצם הזיהוי של מנגנון אובדן חירות, או הזיהוי של האוטומט, או הזיהוי של דפוס התמכרות. סוג של עצירה שמאפשרת לבחור מחדש, בעיקר לבחור מחדש לא להיות באוטומט, לחוות מחדש את החירות, את נקיטת העמדה, ולו רק בידיעה שזה לא חייב להיות כך.

זיהוי יכול להיות גם עניין קצת יותר מורכב, כמו סוג של מפה, שלא רק מתאר את מנגנון ההיתקעות, אלא גם נתיב אפשרי החוצה. דבר שאדם יכול להפעיל – סגולה. וזה יכול להיות צעד אחד או כמה צעדים. "הנה כאן אני בלקיחה", אז זה אומר שיש לי גם אפשרות לשנות את אוטומט הלקיחה ולעבור לבקשה.או כאן אני נסחף לרגשנות, אני יכול לעבור להרגשה.

אבל, כאמור, הזיהוי הזה לא יעזור בלא שיהיה רקע רחב של אימונים בשייכות, שמבססים את המקום האחר. ובעיקר הוא לא יעבוד אם לא תהייה הכרעה שהיא מעבר לכל שפה, מעבר לכל טכניקה. הכרעה שמקורה בלב, ושגודלה בזמנים של שלום, עת היה האדם מחוץ לחדר הדרמה. הכרעה שהיא הסכמה לפגוש, הסכמה להתמסר לממשות.

וזה מביא אותנו אל הדבר הבא:

כלים פשוטים (מסגרות):

ישנה חוכמה פשוטה שקשורה להבנת התנאים. היא נצברת עם הניסיון וניתנת להעברה. למשל: הידיעה שכאשר נמצאים בתקשורת קושרת, קשה מאוד לצאת ממנה כשיש דחק של זמן. פרוצדורה פשוטה המקצה שעה וחצי של מפגש, יכולה לעשות בפשטות מה שהמון דברים אחרים לא יעשו.

אבל,

הפרוצדורה הזו (שצריכה לקבל שיתוף פעולה מן הצד השני) היא רק המסגרת שבתוכה יש לאדם הזדמנות להפעיל את כוחו בשייכות וכוחו בזיהוי. היא לא יכולה להחליף את הנוכחות שלו והרצון שלו. בלי זה ייתכן שהוא יבלה את כל השעה וחצי בהמשך ניהול המלחמה.

הכלים הפשוטים, אם כן, הם פרוטוקולים, כמעט מכאניים, (צורניים, מסגרתיים), שתומכים, ומזכירים, ומקלים על הגישוש אחר השביל אל המעיין – אל המפגש, אל השייכות הדיאלוגית, אל ניקיון ההפרדה, וכן הלאה. הם בעצם מהווים מסגרת מלאכותית שבאה מבחוץ. סוג של קביים. יש רבים כאלה, חלקם אדם יכול לפתח לעצמו, וחלקם לאמץ משל אחרים. כלי פשוט כזה הוא למשל הגישור העונה למספר חוקים בסיסיים: עניין הזמן המוגדר מראש (ושיהיה מספיק רחב), הדיבור בתורות, האפשרות לאדם לדבר כמה שהוא רוצה בתורו עד שהוא אומר "סיימתי", הפנייה זה אל זה ולא זה על זה. חוקים פשוטים אלה מקלים מאוד. 

כלים אלה, שהם מסגרת מלאכותית, ניתנים ללמידה פשוט מתוך התנסות בהם. הם יכולים להפוך לשגרות בתוך קהילות, בתוך מערכות יחסים. הנה כלים מוכרים נוספים: "ביקור", "שאלה חוזרת", "התמקדות", "היפוך", "העבודה של בירון קיטי", "תקשורת לא אלימה", "פנייה למגשר", "חברותא עם חבר", וכן הלאה. הם יכולים להיות מכלולים שלמים, או מקטעי פרוצדורות, כמו למשל ההרגל למסור כמה שיותר אינפורמציה כחלק מיצירת מרחב של בטחון.

למעשה כלים אלה מבקשים לקחת בחשבון את חולשות האנוש ולהרגיע אותן בעזרת מענה הולם, כדי שיתפנה מקום לעבודת הנוכחות. הם כאילו עושים את העבודה, אבל בעצם זו הנוכחות, הגישוש, היושרה, הבגרות שעושים את העבודה. זו זירה שבה אנו יכולים לעזור זה לזה להתכוון אל הדבר הזה הדורש תשומת לב – המסע אל התלת-ממד.

כל אחד מן הכלים הללו יכול להיות תרגולת בזמן אמת – פרוצדורה שמחליטים עליה בזמן משבר – או מרחב אמון לעצמו, סוג של מסגרת שבה אפשר לשוב ולהתאמן בשייכות, בלי קשר למשבר זה או אחר, רק כחלק מ"תחזוקה שוטפת".    

בדרך כלל מסגרת כזו היא עניין של שני אנשים שמסכימים להיכנס למסגרת המלאכותית בעקבות הזיהוי. אבל, לאדם מיומן, זה יכול להוות גם מן מסגרת מחשבתית שבה, (מתוך ניסיון קודם במסגרת ממשית), הוא מקבל תמיכה להפעיל סגולה. למשל, על ידי זה שהוא מדמיין שהוא בגישור, גם אם לא הוכרז דבר, הוא עצמו פועל על פי פרוטוקול של גישור, והדבר מסייע לו להקשיב, להתחבר לאנושי של האדם, לאחרות של האחר, ללבד, וכן הלאה.

* * *

כל אלה הם אמצעים שיכולים לעזור לאדם לגדל בתוכו את תנועת הנפש, ולתת לה את שם הקוד המזמן אותה לחייו.

אנו משתמשים במילה "לזמן", כי זה לא משהו שהוא עושה, זה משהו שהיא עושה עבורו. כאמור, כשהוא בחדר דרמה, כל מה שהוא "יעשה" יהיה עוד מאותו הדבר. הוא צריך לקבל עזרה מבחוץ. אז הוא רק קורא בשמה, מתכוונן אליה, וממתין. ושוב, תהליך כזה, בהכרח קשור לשלב של הליכה לאיבוד ואובדן שליטה על כל התחושות הקשות שזה מעלה – המעבר מחדר הדרמה המואר אל הממשות עובר תמיד דרך האפלה עד שהחושים החדשים מתחילים לפעול. זו יכולה להיות אפלה של רגע, אבל לפעמים גם של שעה ויותר, ואדם צריך להיות מוכן לעבור דרכה. לפעמים לצאת מתקשורת קושרת זה מסע של יציאת מצריים שלא קורית ביום אחד. 

אל ייאוש. ההכרעה לא יכולה להיות רק הכרעה נקודתית שממהרת להגיע לתוצאות בתוך מערכת יחסים מסוימת. היא לא יכולה להיות עוד מהלך של חדר דרמה שנועד לזכות בהקלה מקומית. אדרבא, זו האחיזה סימביוטית בתוצאה שלא מאפשרת לצאת מחדר הדרמה. צריכה להיות כאן סיבה עמוקה יותר, סיבה הנעוצה בשורש נשמתו של האדם.

ההזמנה, לפיכך, היא כולית ומקיפה יותר – לחיות בעולם של אנשים.      

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *