במשך מאות שנים (אלפי שנים), ניסתה הפילוסופיה לחשוב את העולם ולהגיע כך למסקנות על טבעו וטבע החוקים הפועלים בו.
איכשהו לפני כמה מאות שנים הגיע המסע הזה לנקודת שבר – לא כל כך מפני שהוא לא הצליח להשיב על השאלות שהוא יצא לחקור, אלא אדרבא, מכיוון שככל שהלכה והתבהרה התמונה השלמה שהתשובות הללו השיגו, כך התברר, באי שקט הולך וגובר, שבעצם תשובות אלו לא עונות על השאלה הלא נכונה, ומבפנים הלכה והתעוררה לעצמה השאלה האחרת:
קירקגור בן ה22 כתב ביומנו ב1835:
"מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. לא מה עלי להכיר… שומה עלי להבין את יעודי, לראות מה בעצם רוצה אלוהים שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי. למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות. ומה יועיל לי לשם כך למצוא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית, לעבור על כל שיטות הפילוסופיה? … מה היה מועיל לי אילו האמת הייתה עמדת לפני קרה וערומה, אדישה לגבי זה אם אכירנה או לא אכירנה, אמת קרה שיותר משהיא גורמת להתמסרות מתוך אמון ובטחון, הייתה גורמת לזוועה מתוך אימה?… לזה צמאה נפשי כשם שמדברי אפריקה צמאים למים… מה שחסר לי הוא לחיות חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי ההכרה, לבסס את פיתוח רעיונותיי על משהו הקשור עם השורשים העמוקים ביותר של קיומי."
* * *
יש משהו כל כך משכנע ביכולת שלנו לחשוב את העולם. וזה פיתוי גדול ומלכודת עצומה.
כמו הנקודה העיוורת שנמצאת במרכז העין, כך נפערת במרכז תמונת העולם הזו תהום חשוכה. אלא שהכישרון התפקודי שלנו מותיר אותה סמויה מן העין: מה לא בסדר? הכול במקומו.
ובכל זאת – תהום.
לצורך העניין אקרא לתהום הזו שלושת הפלאים. מנקודת המבט של תמונת העולם הזו – אלה דברים שלא ניתנים לעיכול או להכלה. לא שאי אפשר לספק להם הסבר דוחק שמשלב אותם פנימה – המחשבה תמיד תמצא לה דרכים ליישר את ההדורים – אבל אז, זה מה שזה – התחמקות.
* * *
על שלושה פלאים עומד העולם.
- פלא הקיום: יש משהו מופלא בעובדת הקיום – שיש בכלל משהו ולא רק כלום. שאחרי מי יודע כמה זמן של כלום, פתאום נהייה משהו, ואם זה באיזה בום גדול או בדרך אחרת זה עניין קטן מול האפשרות שגם היה יכול שלא להיות דבר – רק ריק מתמשך – ובכל זאת יש משהו. ואפילו אם היה המשהו הזה שקיים רק כוכב קטן של אבן, גם זה פלא, ועל אחת כמה וכמה שהיש מסועף ומורכב ומלא כל כך. מה פתאום? מה פתאום יש משהו ולא רק כלום?
- פלא האני: ויש פלא שני שעונה כהד לפלא הראשון והוא העובדה שאני קיים. כי אפשר היה לדמיין עולם מלא בדברים אבל שהוא לעצמו, לא מטריח אותי לקיום. והנה, לא רק שהעולם קיים, אלא שאני קיים באיזשהו אופן בתוכו. וזה פלא גדול. להגיד "אני" זה לא רק להצביע על עוד משהו שקיים בעולם בצד הישים האחרים, אלא זה תמיד להגיד "דווקא אני". שאולי היו יכולים להיות אינספור אחרים – ישויות, תודעות, בעלי מודעות – אבל הנה מכולם דווקא אני כאן. וזה פלא.
- פלא הזמן הזה: ולבסוף ישנו פלא שלישי הכורך את השניים הראשונים, והוא אולי רק צורה אחרת להגיד אותם ולחזור עליהם: העובדה שישנו כאן וישנו עכשיו. כי אפשר היה לדמיין מין עולם כזה המתמיד בדרכו, שהוא ארוך לאורך הזמן כשם שהוא ארוך לאורך המרחב, ואין בו שום נקודת ייחוד שמבדילה בין עכשיו לאתמול בין כאן לשם, אלא הוא פשוט מתפרש לו ככה סתם. אבל הרי זה לא כך. מכל הזמנים האפשריים ישנו הרגע הזה שהוא עכשיו, והמקום הזה שהוא כאן, מין צומת גורלית שכזו. וגם זה פלא, אולי אפילו גדול מן השניים הקודמים.
* * *
ולפעמים נפקחות עינינו לפלא על ידי עיון ולימוד, ולפעמים זו עמדת חיים שאנו נושאים בלבנו כזיכרון ילדות והשתאות – אמונה הנמזגת אל תוך האופן שאנו נוכחים בעולם, ועושה את קיומנו למעמד של התגלות.
באותו רגע אנו עומדים על כך שהמקום הזה שאנחנו נמצאים בו, והזמן הזה שאנו נוכחים בו, והאנשים האלה שאנחנו נמצאים בחברתם, והנסיבות המיוחדות העוטפות אותנו – כל זה הוא זמן מיוחד מאוד. ולא כמו שאומרים על דרך הנחמה בעידן החדש, אלא יותר כמו שאומרים במסורת היהודית – פעמי גאולה ממש. זה עכשיו קורה, ואלה אנחנו – ובכלל לא משנה כמה אנשים אמרו את זה בעבר. כמעט הייתי אומר – זו אחריותנו המוסרית להכיר בכך שהפעם זה באמת – ואלו ימים של חג.
* * *
כאמור, שלושת הפלאים הללו לכשעצמם לא אומרים דבר. השכל האנושי בוודאי ימצא לו דרך להתחכם להם, אבל אז הוא יחמיץ את הקריאה העמוקה שלהם:
הקריאה לייחודיות.
כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו הוא דימוי, הכללה, וניחן באיכות הזו של דבר מה מנותק שמדברים עליו. הוא ניחן באיכות של ה"על-יות" (aboutness). אנו מספרים את העולם ומספרים את עצמנו בתוכו בלי להבחין שהדבר שעליו אנחנו מספרים הוא לא אנחנו. והוא לא אנחנו כי הוא נחשב מנקודת המבט של "שם" כפי שעשוי לספר צופה שנמצא מחוץ לעולם ומדבר-על.
הסיפור הזה הוא לא רק תוכן (שגוי או לא) קודם כל הוא אקט מחולל, ובמקרה הזה הוא אקט של כיסוי, ופעמים רבות גם אקט של קבירה. מנגד יכול להיות סוג אחר של דיבור שהוא אקט של גילוי והתגלות – שבדיבורו אנחנו מגדלים דרכנו להתייצב.
* * *
הבה נשמע את זה בניסוחים שונים מפיהם של אחרים, כולם מדברים על הייחודיות:
כותב טאגור:
"אני מאמין בעולם רוחני לא כדבר שמחוץ לעולם הזה. אלא כאמת הפנימית הכמוסה שלו. בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים. כבנים לעולם הגדול הזה המלא מסתורי אינסוף, אין אנו יכולים להביט על קיומנו כעל משחקו של המקרה הפוחז, השט על פני החומר לקראת האין הנצחי. אין אנו יכולים להתייחס אל חיינו כאל חזותו של חולם שלא יקיץ לעולם. כאישיות נוצרנו, שלמענם אין משמעות לחומר ולרוח אם אינם נובעים מאישיות אינסופית, אשר מטבעה אנו תופסים משהו באהבה האנושית, בגדולתם של הטובים, בסבלן של נשמות הגיבורים, ביופיו האינסופי של הטבע, שאינו יכול להיות עובדה פיסיקלית גרידא, אלא ביטוי לאישיות."
* * *
וגורדון:
"…מסתבר איפוא, כי ההוויה העולמית, הטבע האין-סופי, שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו משני הצדדים: מאותו הצד, שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד, שהיא אינה מוּכרת ואינה מורגשת לו, אלא שהוא חי אותה; כאילו תאמר: מצד פניו של הראי, מצדו השקוף שכל הבריאה כולה משתקפת בו, שכל ההוויה העולמית באה בו לידי גילוי בצורות ידועות, ומצד אחוריו של הראי, מצדו האטום, שאותה ההוויה גופה אוטמת אותו על ידי עצמה ועושה אותו על ידי כך לראי שקוּף, בעוד שהגוף וכליו, כלי ההרגשה וההכרה על כל מכשיריהם אינם אלא הזכוכית, אשר כל ערכה הוא בזַכותה, ובבהירותה, בסגולתה להיות ראי שקוף. או כאילו תאמר: מצד ההרגשה וההכרה שופע האור, המתעורר על ידי הלהבה, ומצד החיים הבלתי מוּכרים והבלתי מורגשים – השמן למאור, המפרנס את הלהבה לפי צורך פרנסתה בעוד אשר כלי ההרגשה וההכרה הם המנורה שאינה אלא מכונה עם בית-קיבול לקבל אל תוכה ולהוליד התחברותם של שני הזרמים, הנובעים משני הצדדים.
יאמרו: מיסטיקה; מה שאינו מוּכר ואינו מורגש הרי אינו לגבי האדם במציאות ואינו יכול להוסיף על הכרתו והרגשתו כלום. אולם איך לקרוא מיסטיקה למה שהוא עצם עצמותו של האדם? הרי כל עצמו של הפרט, הרצון הפרטי, האופי הפרטי,– ה'אני' מונח דווקא בצד בלתי מוּכר והבלתי מורגש, ובכל אופן לא בגבול ההכרה. שהרי האדם רואה את ויודע את רצונו של עצמו רק לאחר שרצה את ה'אני' של עצמו שלאחר ההכרה, אבל אותו דבר-מה הרוצה ומכיר שבנפשו אין הוא רואה ואין הוא יודע. אותו דבר-מה הנהו כמעט בבחינת 'ופני לא יראו' – ואותו דבר-מה הלא הוא הבורא את כל עולמו.
…מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם."
* * *
והרב קוק:
בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית, במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים, היא דווקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים על ידי הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים, ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.
* * *
כל זה מזמין אותנו לחיות כשפיעה מבפנים החוצה ולא כסיפור-על מבחוץ פנימה.
וצריך לראות שגם סיפור-על הינו אופן של הוויה, דרך לחיות, שהרי זה כל העניין, על אף, עמדתו של השכל הצופה – קודם כל אנחנו חיים. ופועל החיים אינו רק נתון פיסי (היותנו בעלי-חיים) שאפשר להכניס לסוגריים – זה מה שאנחנו עושים. וזה מה שאנחנו עושים גם כשאנו צופים ומספרים-על – הננו חיים. ויש לקרוא את המילה הזו "חיים", לא כשם עצם אלא כפעולה. מה אתה עושה? אני חי. וכשאתה מספר סיפור? אני חי באופן סיפורי. אבל קודם כל אני חי. שוב כפועל.
* * *
יעזור לנו לצורך העניין לעשות הבחנה בין יחיד לפרט.
הפרט אמנם נהגה בלשון יחיד, אבל במהותו הוא בנוי מחומר הכלל. זהו אותו חומר כללי שרק פיצלו למספר חלקים כמספר האנשים, ובאופן זה קיבלו את ה"פרט" כמסקנה מתבקשת של מהותו. ואמנם, מבחינת החלוקה הוא פרט נבדל, אבל באמת הוא פרט בזכות חלקו בכלל ודמיונו לחלקים האחרים.
לא כן היחיד, שאין לו לשון הכללה בכלל, והוא יחיד לא בזכות מקומו בין פרטים אחרים, אלא כי אני כאן.
אני כאן, משמע, אלי הוא העולם.
אלה לא שתי עובדות שונות, "אני" ו"אלי" – זו המשמעות העמוקה של היות אני: להיות אני פירושו להיות מי שהעולם הוא אליו. (בשונה מן הפרט, שהעולם קורה סביבו, וממילא הוא נשאר בתור עוד "מה" בתוכו). פירושו להבין – לא רק בראש, בכל הגוף – שכל דבר, כל מילימטר של נוכחות, כל שביב של צבע, ושבריר של קול, הוא הישג של הפניה והתשוקה השרויה בה. הוא מה שהוא, ממשי וחי, בזכות זה שהוא אלי.
* * *
כאן גם מתגלית הטראומה הגדולה של האדם ושלא האנושות.
ההרגל הזה של האדם לספר את עצמו מבחוץ, כלומר לחיות באופן סיפורי, מעלימה ומכחישה את הייחודיות שלו. בלשון הסיפור זה ברור: הוא לא יכול לחיות את הייחודיות שלו כיוון שהוא לא יכול לנמק את עצמו. הרי אין שום דרך לדבר אותה בלשון ה"על-יות" וה"שם-יות".
ובהיעדר ההשתקפות הזו במראה של השפה, שהיא הרבה פעמים המראה של התקשורת ושל הזולת, האדם נעשה נעדר לעצמו. הוא חש לא קיים בתור מי-שהוא. הוא מתבונן במראה והיכן שהוא מצפה לראות את עצמו, הוא לא רואה כלום.
לא מדויק. הוא רואה שם "משהוא". אומרים לו שהמשהו הזה זה הוא. לנשמתו ברור שזה שקר – זה לא דומה בכלל. אבל כולם כל כך נחושים בזה שהוא מתחיל להיות לא בטוח.
מסתבר שהמשהו הזה לא רק שאינו תחליף הולם למי שהוא, הוא כאב גדול. התחליף הזה לא נמצא שם בתור משהו ניטראלי – הוא נמצא שם בתור כוח מוחק.
על זה נאמר: כל אמת היא הוראה למחיקה עצמית.
(כלומר כל אמת-מקבילית, או כל אמת סיפורית).
* * *
ומה אפשר לעשות כנגד זה?
מרד.
כמו שאומר דוד בן יוסף:
* * *
אבל בינתיים, עד המרד, הסיפור מסתבך עוד:
מכיוון שאדם לא יכול להיות אלא מי שהינו – ייחודיות, אז היעלמות ה"מי-שהוא", שהולכת ומתעצמת ככל שהוא חושב יותר ומנסה יותר לפתור את בעיותיו, יוצרת רעב הולך וגדל המטלטל את כל קיומו. זה לא שהוא באמת לא הוא, אבל פועל החיים שלו נעשה יותר ויותר כמו חור.
והכוח העצום הזה של הייחודיות שהודחקה, מוצא לו ערוץ חדש, שנדמה שאולי משם תבוא לו ישועתו: הוא נעשה לצורך הבוער ב"מיוחדות". בלשון הסיפור זה נראה מאוד דומה. ייחודיות, מיוחדות, כמעט אותן אותיות. ובכל זאת מה גדול ההבדל!
מה היא המיוחדות?
זו האפשרות להיות כמו כולם אבל יותר. כלומר, להיות שייך ל"על-יות" ולשם-יות", ובעל קיום כמשהו ניתן לסיפור – אבל להיות הגיבור של הסיפור הזה.
האם זה מרווה אותו?
זו כמובן אשליה גדולה. היא מזכירה את האשליה של דמות בטלוויזיה שמדמה שהיא יכולה לצאת מן הטלוויזיה. זה לא עובד. לא משנה כמה האדם יהיה מיוחד, בולט על פני השטח, אחר לכאורה מן האחרים – עדיין "מיוחדותו" עשויה מחומר ה"משהו" – עניין המסופר על ידי האחרים והמגלם את אופן החיים שקראתי לו לחיות מבחוץ פנימה.
עדיין הוא חי בסיפור של מישהו אחר.
ומבחינת המהות זה לגמרי לא משנה אם הוא אכן מצליח להיות גיבור בסיפור הזה, או, כפי שיותר שכיח שקורה – הוא נכשל בגבורתו – עדיין הוא חי מבחוץ פנימה, לא מבין מדוע זה כל כך כואב.
* * *
לחיות בסיפור של מישהו אחר.
זה כל כך מפתה.
וזו גם מערבולת שואבת, שכן הדבר הזה מחולל כל כך הרבה בעיות, עד שהאדם מגייס את כל אונו בניסיון לפתור את הבעיות הללו. העניין הוא שהוא משתמש באותם אמצעים של "על-יות", שרק עושות אותו יותר "שם", ומוסיפות סבל למצוקה.
יש הקוראים לכל המבנה הזה "אגו" והם מציעים להיפטר ממנו.
רק שכמובן, המלחמה באגו, היא חלק בלתי נפרד מקיומו. בדרך כלל הוא מגלם את הניסיון של האדם להיות משהו ראוי יותר (נטול-אגו). משמע, עדיין כביטוי לאופן חיים מבחוץ פנימה. עדיין כסבל וכהתנגדות למציאות.
* * *
אז הסוד שלנו – הדבר שהכול סובב סביבו – הינו הייחודיות,
והבנת האופן שבו ייחודיות זו הלכה לאיבוד לעצמה, במראת הסיפור.
אני לא יודע איך אפשר לדבר על הייחודיות בלי לחולל עוד "על-יות".
במסורת הזן – מוצע הקואן כסוג של בעיה בלתי פתירה, שאמור להתיש את השכל במידה כזו, שהופ – קול במבוק מכה ברעף והאדם מתעורר לייחודיות שלו. משמע, מתעורר לאפשרות לחיות מבפנים החוצה. זה, כמובן גם סיפור, ולאורך השנים נעשה לעוד דרך דיכוי.
ועם זאת, זה כמובן לגמרי בהישג יד. הסיפור אולי כבול כמו הדמות בטלוויזיה, אבל האדם הוא ממשי, הייחודיות שלו הומה בו בלי הרף. הוא הינו היא.
* * *
ולפעמים עוזר לראות ולנסח זאת במושגים אלו ממש:
בלב העניין אין איש שרוצה להיות מיוחד – זה רק בלבול בזיהוי הפנימי.
מה שהוא באמת רוצה זה לא להיות מיוחד אלא לקיים את ייחודיותו, והצורך הדוחק שהוא חש להיות מיוחד, הוא התמרה של הצורך הבסיסי הזה שלא קיבל מענה.
וכך, אחד השערים אל הייחודיות הוא אותה מיוחדת עצמה – שהרי בתור ייחודיות שהודחקה, היא גם נושאת בתוכה את הצופן המורה איך להגיע מחדש אל הייחודיות.
לתהליך הזה שמתגלגל כל הדרך במורד המיוחדות עד שהוא מגיע לשורש הייחוד שלו אני קורא "חזרה בתשובה". ולפני שאני נוגע בעניין הזה אני רוצה לחדד להתייחס להבדל בין תשובה לתגובה וכך גם יובן ההקשר הזה של החזרה בתשובה.
* * *
אני מבחין בין תגובה לתשובה. תגובה היא אותו דבר מכאני שפועל בנו – מישהו לוחץ אצלנו על כפתור – מגרה אצלנו איזה עניין ומיד אנו קופצים להגיב. זה יותר חזק מאתנו. ובאמת אין מרחק בין גירוי לתגובה. מי שמכיר אותנו היטב יכול באופן הזה להוליך אותנו באף לאן שהוא רוצה. ממש כמו מכונה. אנחנו מאולפים לזה.
אפשר לומר שהתגובה נהדפת מן הקליפה – היא סיבתית בדיוק כמו האופן שבו שני כדורים שפגעים זה בזה קופצים הלאה זה מזה.
אבל הרי האדם הוא לא רק קליפתו המכאנית. לפעמים קורה שפוגע בו הגירוי, ובמקום שתקפוץ התגובה – קורה משהו אחר – מתעורר האני. והאני הזה לא פועל באופן מכאני – הוא פועל באופן ייחודי. זה לא גירוי א' שגורר את ב' אלא גירוי א' מגיע והוא שוקע אל תוך דומייה גדולה. במשך זמן מה לא שומעים דבר, ופתאום מגיעה תשובה – אם תרצו היא מגיעה מלב הפנימיות, לא נהדפת באופן מכאני מן הקליפה על פי דפוס מוכן מראש, אלא נוצרת כמשהו חדש, עולה וצומחת מחירותו של האדם להשיב מתוך מי שהינו.
* * *
אז, כמובן, השימוש בביטוי הזה "חזרה בתשובה" הוא לא לגמרי תמים. הוא מהדהד עם החזרה בתשובה המסורתית – שבהקשר התרבותי היא השם לתהליך שאדם עושה כדי להתקרב לדת – אבל בהקשר האמוני – הרי זו הדרך שהוא עושה כדי להתחבר לשורש אלוה הטמון בו.
במובן הזה, זה גם לגמרי משתלב עם המשמעות של חזרה אל הייחודיות – חזרה אל מקום שממנו אדם יכול להשיב – לא רק להגיב.
היא ההיפוך לא של חזרה בשאלה, אלא של חזרה בתגובה.
* * *
אפשר וראוי להבחין בין תשובת הייחודיות לבין תגובת המיוחדות.
וזה רומז על כך שהרבה מן התגובות האנושיות שלנו, הן לא רק אינסטינקט מכאני, אלא דפוס מכאני שקשור בצורך במיוחדות. רוב התגובות שלנו, גם כביכול תגובות שלא קשורות באופן ישיר ל"אגו", אם נעמיק להתבונן בהן, נראה את חותמת המיוחדות, אות וסימן שזה צורה של תגובת מיוחדות.
ובאשר לתשובת הייחודיות – זו אכן התשובה היחידה האפשרית – כל תשובה היא תשובת הייחודיות. ואם היא לא – אז היא תגובה.