עוד על שייכות, התנחלות במציאות והגירה למרחב הידידותי

1.

פול טיליך, בניסיון להעניק משמעות עדכנית למושגים ישנים, חידש את מושג ה"חטא", וראה בו את השם לתחושת הניתוק בשלושה רבדים: ניתוק של אדם מאנשים אחרים, של אדם מעצמו, ושל אדם מקרקע ההוויה. (ואילו החסד או הישועה או הגאולה מבטאים את החזרה לשייכות בכל הרמות הללו).

הניתוק הזה עובר דרך הרבה רבדים בתוכנו – החל מן הרובד המוסרי, דרך הרובד הביולוגי, המחשבתי, ההרגלי והרגשי. ובסופו של דבר הוא מסתכם אל תוך הסירוב להתנחל במציאות. מן עמדת מוצא כזו שמשאירה אותנו מבודדים, מוגנים בקליפה, וכמו מרחפים מעל המציאות.

2.

חוסר המגע הזה לא מאפשר לנו לשלוח שורשים אל תוך המציאות, וממילא גם לא מאפשר לנו להיות פוריים ביחס אליה – בדיוק כמו שזרע לא יכול לנבוט מחוץ למגע-אדמה.

להתנחלות במציאות, אם כן, יש רובד מעשי לגמרי. למרות שהיא כביכול רק סוג של יחס או זיקה, היא הולכת עמוק מאוד, ויש לה השלכות ממשיות.

3.

והמון קשור בנכונות שלנו – וזו הכרעה – להסכים לשייכות,

להבין שההתבודדות היא אשליה, אסטרטגיה כושלת.

לא רק שהיא אינה מביאה ביטחון, אלא שהיא אחד המקורות הגדולים ביותר לחוסר ביטחון באנושות.

4.

להסכים להיות חלק (להתנחל בממשות), אינו אומר להתבטל בפני ההמון ולהיות שייך ל"הם" או לאיזה סיפור אחר שנעשה כעת לאידיאולוגיה שלי.

להתנחל בממשות זה להסכים להיות שייך לחיים שלי, למה שפוגש אותי ואני פוגש אותו. כן, זה להסכים להכיר ולהוקיר את היש שבתוכי ואת היש שסובב אותי, על ריבוא גווניו וצורותיו, ולראות במה שקורה לא רק ביטוי סתמי למציאות אדישה, אלא דיבור אליי, שאני מסכים להיות נמען שלו – מסכים להיות כתובת בעולם.

5.

כל זה מכונס בהבחנה הזו בין המרחב ההישרדותי למרחב הידידותי. ובניסוח יותר מפורט, בין המרחב ההסתדרותי-הישרדותי למרחב הדיאלוגי-אמוני.

מה שעומד בבסיס גישה זו הוא חזרה לקריאה ידידותית של החיים. ההבחנה בין קריאה ידידותית של הטכסט (החיים) לקריאה הישרדותית שלו יכולה על פני השטח להיראות מאוד דומה, כי המניע נחבא עמוק. במקרים רבים זה נראה כמו קריאה ידידותית בשעה שבאמת, מצד השורש, מדובר בניסיון "להצליח במבחן" ו"לעשות את הדבר הנכון", ו"לקלוע לדעתו של המורה" וכן הלאה – כולם ביטוי לניסיון של האדם לספר את עצמו מבחוץ פנימה. או בניסוח אחר – למצוא לעצמו מקום בסיפור לא שלו.

לכן, באופן פרדוכסאלי, למרות שהמרחב הידידותי הוא המרחב השייכותי, הקריאה הידידותית קשורה לנכונות להיות לבד. ממש לבד. בסוד. ולא לרצות לתת דין וחשבון לאף אחד. (לחיות מבפנים החוצה). אלה שתי שפות שונות.

6.

אנו מבקשים ללמוד, אם כן, את הדרך שבה ניתן לעשות את המסע הזה מן המרחב ההישרדותי למרחב הידידותי, מתוך אמונה שכאן גם נמצא אתגר האנושיות שלנו:

לא לשרוד ולהחזיק מעמד מול מציאות דורסנית (עמדה שבה אנו נסוגים אל תודעת הזוחל), אלא לפרוח (ולהעמיד זרעים) בתוך "מציאות יונקית", שאנו לומדים לפרשה ככזו מכוח הכרעתנו.

7.

נראה שאת המסע הזה כל אדם עושה פעמים רבות הלוך וחזור לאורך חייו, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום אחד,

אבל,

יש עניין מיוחד בבחירה המודעת להפוך את המרחב הידידותי לנקודת המוצא – הבית שאליו חוזרים בסוף היום. לתנועה הזו – שבה אט אט אדם מעביר את מיטלטליו אל תוך המרחב הידידותי והוא נעשה למקום יותר ויותר מבוסס בתוכו – אנו קוראים "הגירה".

8.

וברקע הדברים יש לשוב ולהבחין בין בעלות לשייכות.

בעלות קשורה לקריאה הישרדותית, ולסיפור של אדם את עצמו מבחוץ פנימה,

שייכות, קשורה לקריאה הידידותית, ולחיים מבפנים החוצה.

אדם הוא בעליו של משהו מכוח החוק או הסכמה חברתית וזה מציין יחס חד-סתרי.

אדם שייך למשהו מכוח אהבתו, והמשמעות היא דו סטרית – לא רק הדבר שייך אליו אלא גם הוא שייך לדבר.

9.

ומעניין לראות איך כל זה שייך לסיפור הבא:

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/680/836.html

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *