ארבע הערות על שייכות

1.

בדרכנו חזרה הציעה אורנה שאולי השימוש שאנו עושים במילה אי-שייכות עשוי לבלבל, ועדיף שנדבר פשוט על שייכות סימביוטית, ונחזור להדגיש את ההבדל בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

וראיתי כי טוב.

שהרי באמת מה שקראנו לו אי-שייכות אינו היעדר פשוט וסתמי של שייכות, כפי שאולי משתמע מן המילה, אלא מופע של השייכות הסימביוטית.

היעדר פשוט של שייכות, כמו למשל כשאנו נמצאים ללא אנשים סביבנו, אינו יוצר תחושת ניכור וזרות וניתוק.

ואילו התחושה הזו של הניתוק, שנוטים לכנות אותה "תחושת אי-שייכות", איננה באמת חוסר של משהו (שייכות), אלא דווקא משהו מאוד מסוים – סוג מסוים של שייכות (כאב, צרימה, סבל).

אז נכון שבדרך כלל כשחושבים על שייכות סימביוטית חושבים על החיבוק המכיל והדביק מעט, לפעמים האידיאולוגי, שאל תוכו נמסים באובדן הגבולות, אבל בעצם הניכור הוא הצד השני של השייכות הסימביוטית וחלק בלתי נפרד שלה.

זה אותו דבר עצמו, רק מופע אחר שלו.

עד כדי כך זה אותו דבר עצמו שאפילו לא די לי לומר שפעם מתבטא המופע הזה ופעם האחר, אלא שהאחד שוכן כגרעין או כצל בתוך השני בעודו מופיע. שוב, במהות, זה בדיוק אותו הדבר עצמו: השייכות הסימביוטית היא תחושת ניתוק.

וכמובן, יש לחזור ולהדגיש שלא מדובר בשייכות סימביוטית של התינוק או הילד – שהיא במקומה וראויה ונחוצה, אלא בשייכות סימביוטית שלא בעיתה, מה שבמקומות אחרים קראנו לו גם "שייכות אוטיסטית" ושאפשר גם לכנותה "שייכות סיפורית".

1.5

בשולי ההערה הזו אני רוצה להוסיף שהיעדר הפשוט של שייכות אינו נחווה כניכור.

בין היתר מכיוון שעבור היונק, האיבר הזה של השייכות עדיין נושם ופעיל ומתפקד – לפחות זמן מה – גם כשאין אחרים בסביבה. הוא לא נחנק.

וזה דווקא אחד המאפיינים המרתקים של האדם בשונה מרוב היונקים החברתיים – הוא יכול למצוא את עצמו בשייכות גם כשהוא בודד במערה. הוא נושא עמו את השייכות, ודווקא מכיוון שיש לו איבר שייכות כל כך מפותח/משוכלל. פיל קטן, כשיבודדו אותו מן העדר מעבר לזמן מה, ימות רק מהיעדר השייכות המוכרת. לאדם יש הרבה יותר גמישות בעניין הזה.

במובן מסוים, אפשר לומר שהפיל (כמו רוב היונקים) עדיין שייך לו השייכות הסימביוטית, ואילו אצל האדם יש הזדקפות על שתי רגליים, שמסמלת את ההתייצבות הדיאלוגית. איבר השייכות (הדיאלוגית כפוטנציאל) כל כך מפותח אצלו שהוא יכול לנשום שייכות גם מן האוויר (עד גבול מסוים) – הרבה מן החוויות הרוחניות שלנו נמצאות כאן.

(ועוד עניין להתבוננות: היעדר פשוט של שייכות, לא מוחש ומורגש כניכור וזרות, אבל כשהוא מתארך בזמן הוא בכל זאת מופיע כסוג של תחושה. נדמה לי שזו תחושה עדינה יותר, בדרך כלל לא מודעת. האם אנו מסוגלים לזהות את טעמה המיוחד של אי-שייכות?).

2.

על רקע זה אני רוצה להתבונן עוד קצת על ההערה של אורן והסיפור שלו על ההתייצבות היחידית שוויתרה על השייכות – "לא תודה". יש משהו מזכך ביכולת להיפרד ממרחב של אהבה על תנאי ולהפסיק לצפות לקבל אהבה מן המקום הזה. זה משחרר, ולא דווקא יוצר איזה בידוד או חנק מאי-שייכות. על רקע כל מה שנאמר בהערה הראשונה, זה יותר מובן: נראה שזה דווקא מפנה את איבר השייכות משייכות שסותמת את הריאות, ומאפשר לו לנשום שייכות מן האוויר החופשי.

אז אמנם זו יחידות, לבדות, אבל בו בזמן גם אפשרות להיות חלק מחדש. שהרי השייכות הסימביוטית (האהבה על-תנאי) היא כמו שקית ניילון שעוטפת את איבר השייכות וחונקת אותו. (כן, זו התחושה של הניכור שמרגישים שאפשר למות ממנו).

וזה מתקשר גם להערה הבאה:

3.

חגית עזרה לי לראות את ההבדל הדק אבל המשמעותי בין שני סוגי הלבד הנמצאים משני צידי הפחד. הלבד הראשון הוא הוויתור על הכול, ויש בו לא פעם טעם של קריסה, של כניעה, של התרסקות, של אובדן כללי של כל תקווה. ללבד השני יש כבר מימד של בחירה והתייצבות. את המילה "כניעה" מחליפה המילה "הסכמה". הראשון הוא הצד החיצוני של הבדידות, השני הוא הצד הפנימי של הייחוד.

כמו שאומר דוד – רק אם אוותר על הכול – איוותר עם הכול.

ובעצם זה מה שהיה חשוב לי לציין – אותו "הכול" שאני נעשה חלק ממנו.

הלבד הראשון יש לו עדיין מימד של "אני יכול להסתדר לבד", של עצמאות מזהירה, של חלל חופשי מכל אחיזה, אבל במרחק חלקיק רגע מן הלבד הזה נמצא הלבד השני הנשען פנימה, המוכן להיות חלק מן האדמה הזו. (זו ההתנחלות במציאות שכבר כתבתי עליה – הנכונות להיות כתובת בעולם).

4.

ולבסוף, אני רוצה לחזור אל הצעתי ולדייק אותה.

הצעתי את השאלה "האם אני פועל ממנוע אהבה על תנאי או מידידות?" כשאלת מפתח, וככלי מרכזי בדרכנו לחבור לממשות.

אורלי התנגדה. היא הרגישה שהשאלה הזו עצמה, מכניסה אותה למתח, יוצרת תנאי, מעמידה מבחן, נעשית שוב פרויקט להשגה, ועמו חרדת הביצוע. אכן, אמרתי לאורלי, את צודקת, אבל זה בגלל שאת קוראת את השאלה קריאה הישרדותית.

בזה, לא רק ציינתי עובדה, אלא גם הצבעתי על עוד משהו – שהשאלה הזו היא לא שאלה של תוכן אלא היא מפנה לאחור אל הצופה, אל העד, אל מי שנמצא בראשית הדברים.

התנועה לכיוון הצופה היא רקורסיבית. כמו השאלה החוזרת ונשאלת – "מי אני?" – היא עוברת שכבה אחר שכבה, כל פעם נדמה לנו שמשהו מסוים הוא הצופה, ובעצם הוא עוד סיפור, ויש צופה שצופה על הסיפור. אז אנחנו עוברים אל הצופה הזה, וכן הלאה.

ובשורש של התנועה הזו לאחור, בסופו של דבר, נמצא את ההכרעה הזו בין הקריאה הידידותית לקריאה ההישרדותית. למעשה, התנועה הזו עצמה, לאחור, היא בעצמה קילוף של ההישרדותיות, שהרי, ההישרדותיות קשורה ב"היות נצפה" (היות מסופר, היות אובייקט בסיפור).

במובן הזה לא צריך לעשות שום דבר מלבד להתעכב לאחור על מה שיש. והשאלה הזו היא יותר כמו סוג של תרוץ (תרוץ טוב אמנם) לעשות את המסע לאחור. בעיניי היא יותר טובה מן השאלה "מי אני?", כי היא יותר קונקרטית. וגם כי היא נוגעת למימד ה"ערכי" שעליו עוד נדבר.

וכמה שכל זה נשמע מופשט, זה הדבר הכי ממשי: התנועה מגלגלת את העיניים אל מה שאינו ניתן לצפייה, אבל שניתן להיות אותו. והידידות נמצאת כאן.

5.

ולבסוף מפנה אל כתבה בכלכליסט שכותרתה "טוב היות האדם לבדו".

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *