נדמה לי שזו אחת השאלות החשובות שאפשר לשאול: לא האם אני מוצלח בדרך כזו או אחרת, אלא: האם אני פועל בעניין מסוים ממנוע אהבה על תנאי, או שבעניין הזה אני כבר ידיד לעצמי. חזרתי הביתה.
ניקח בתור דוגמא אדם המבקש להגיע למוארות – מה המניע שלו? אם בתוך זה מסתתר הילד שעדיין סבור שרק אם יהיה כזה וכזה (מואר לצורך העניין) יהיה לו מקום, הרי שהוא בגלות, והגלות היא יעדו. מחפש הוא את הצורה הנכונה וחיפוש זה בשבילו נעשה לעוד מהלך הישרדותי במרחב של אהבה-על-תנאי.
ואם הוא קורא את הכתוב כאן והדבר מעורר אצלו מחשבות על תיקון בסגנון: "טוב, אני חייב למצוא את הדרך להיות לא-הישרדותי" – עדיין אין זו ידידות אלא אותה התניה.
* * *
האיום המרכזי עבור היונק, לבטח עבור יונק חברתי, ולבטח עבור האדם, אינו חיה טורפת שבאה מבחוץ, אלא רמות שונות של גרוש מן השייכות.
יכול להיות לזה, כמובן, היבט מציאותי לחלוטין – איום ישיר לגירוש מן השבט – אבל בדרך כלל זהו איום עקיף: האדם, שהמילים הם לו אורח חיים ומרחב של תקשורת, מבין שהוא יכול להיות מגורש מן הסיפור, וזה נעשה אצלו לזהה עם גירוש מן השייכות.
העניין הוא שניסיון ההוכחה התמידי – שהוא הדרך שבה הוא כביכול יכול למצוא לעצמו מקום בתוך סיפור – הוא בדיוק הדבר שחוזר ומעמיק את התנאי: רק אם אהיה כזה וכזה יכול להיות לי מקום בסיפור. לכאורה זו הוראה מיטיבה שנותנת לו פיתרון פשוט: תהיה כזה וכזה. אבל כאן הנקודה (וזה עניין עקרוני ומהותי): הוא פשוט לא יכול להיות כזה וכזה.
וכך, הילד שגדל בתוך זה, והפנים עם השנים את מסר סביבתו והוריו, וללא מישהו שייתן לו קריאת הרגעה אמיתית, (אישורים מקומיים רק מגבירים את התלות), נושא לכל מקום אשר ילך את האיום העקרוני הזה – תמיד הוא נמצא במרחב הישרדותי, והמתח לעולם לא יורד מתחת לרמה מסוימת.
* * *
האיום לגרוש מן הסיפור רודף אותו לכל מקום.
כלומר,
כל עוד הוא מתמיד לספר את עצמו בעודו חי,
ולחיות את חייו מבחוץ פנימה.
אלה שני היבטים של אותו עניין הממשיך לאיין אותו כל עוד הוא מתמיד בו. זהו מנוע אהבה על-תנאי.
ומתוך מנוע זה, ממילא גם נעשית הקריאה ההישרדותית של המציאות לעניין יומיומי. למשל, הקריאה של טכסט זה, שבו הוא קורא התוויה חדשה, התניה חדשה.
ומי שמשמיע לו את הטכסט הזה נעשה לאיום.
ועל זה נאמר: "כל אמת היא הוראה למחיקה עצמית."
* * *
הקריאה ההישרדותית, אם כן, היא פשוטה. לא צריך להתבלבל מן התכנים השונים והצורות השונות שמקבל הטכסט – בשבילו הכול מתורגם לשורה הבאה:
אתה לא הדבר הנכון.
(אתה יכול להיות, אולי, אם תעשה כך וכך ותאמין כך וכך ותרגיש כך וכך, ואז, אולי, תתקרב להיות הדבר הנכון. אתה יכול לנסות, לא נמנע ממך, אבל אנחנו בספק אם תצליח.)
אלה הכתוביות שהוא קורא בתחתית כל אירוע. ומול זה הוא משנס את מותניו לעשות הפעם את הדבר הנכון. (וכל פעם זה משהו אחר, אבל שייך לאותה אנרגיה "מצילה", שבעצם חונקת).
* * *
אני מסמן את האתגר שלנו כאנשים:
לחזור הביתה, להניח לדרכי הזרות, לצאת לחופש עמוק ויסודי, להבין שמותר.
הידידות לא יכולה להיות "שם", כתנאי.
היא כאן, נתונה מראש.
אני שייך.
וזהו עולמי.