הערותיה של אורלי על השייכות בפרשנותו של דני

אני אוהב לסכם לי את הדברים בצורה מסודרת, אז הנה מה שאני רודה ממכתבה של אורלי:

1.

תחושת הזהות העצמית נשענת על הסיפור שאני מספר לעצמי וכל עוד אני מספר אותו. לא כל כך משנה מה הוא הסיפור הזה. כל עוד אני מספר את הסיפור אני מחזק את זהותי דרכו.

חיזוק הזהות הוא אקט הישרדותי. ולכן עצם הסיפור, יש לו כבר מימד הישרדותי.

2.

מכיוון שכולנו באים משייכות פצועה, היעדר "פשוט" של שייכות לעולם איננו באמת פשוט.

וגם הבחירה באי-שייכות (התבודדות, וכן הלאה), נעשית ממקום זה של שייכות פצועה, וממנה היא גם מקבלת את משמעותה. זה לא רק אקט "מואר", אלא קודם כל אקט הישרדותי, מעשה חבול שבא לחזק זהות, לספר סיפור.

3.

ואם אדם לא חווה את הבחירה באי-שייכות כניכור וניתוק, זה לא בהכרח בגלל שהוא הגיע לאי-שייכות פשוטה (להארה, לגאולה, לשייכות לעולם), אלא כיוון שהוא הצפין באופן מתוחכם יותר את בדידותו בתוך הסיפור.

4.

וכך יש להבין את הבחירה "לא להשתייך", כמשרתת את הרצון להפחית כאב, להפחית צפיות, להפחית חיכוך, לא להרגיש דחוי או כועס. מלבד עצם ההגנה המזויפת שהאסטרטגיה הזו נותנת היא אף מוסיפה עוד לבושים לתחושת הזהות העצמית.

וממילא גם עוד נדבך בהישרדות.

5.

בניסוח אחר: הבחירה ב"אי-שייכות" בדרך כלל היא חלק מן ה"תגובתיות", מאותה "התפוצצות החוצה" מן השייכות על כאביה. לבטח זה לא מעשה של התנחלות במציאות.

6.

פרידה בניגוד לניתוק כרוכה במפגש עם כאב, ניתוק הוא הניסיון לעקוף כאב.

7.

ואורלי מעידה על עצמה שאולי כל מה שהיא אומרת גם הוא חלק מסיפור שנועד לחזק את זהותה שלה, אבל היא גם מתבוננת באופן חומל על האפשרות הזו, שהרי זה לבטח עוד צעד בדרך לנפרדות שאיננה ניכור.

8.

ולבסוף, עולה המשאלה לדייק יותר את ההבדל בין ייחודיות לתחושת זהות.

וההרהור, שמן הפרספקטיבה של מי שעדיין נמצא בהישרדות זהותו – הקו המבדיל בין השניים הוא בכלל לא ברור.

9.

ובכל מקרה, פרידה מזהות ומסיפור זהות, גם אם הם אשלייתיים, כואבת.

וזה מזמין עדינות וחמלה ופחות הגחכה. כל היבט של האנושי ראוי לכבוד.

10.

עצם השהייה עם המילים "רחישת כבוד לכל היבט של האנושי", יוצרת מרחב של ריפוי, ומאפשרת לי להיות בתוך הקבוצה בדיוק כפי שאני עכשיו.

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *