שש הערות בעקבות המפגש האחד עשר:

1.

לא כל תקשורת היא תקשורת קושרת. ולמעשה גם כשמדובר בתקשורת קושרת, ונראה שהשיחה תפוסה, והכול טעון, ואין פינה שהיא לא קשורה – תמיד יש גם רובד אחר, שהוא מעבר לניהול יחסים, ומעבר לשליטה, ובו אנשים בכל זאת נפגשים.

למעשה זה בהתייחס לרובד זה, שקיים ממש, ובהתייחס לפוטנציאל שתמיד גם גלום בו – שהתקשורת הקושרת היא תקשורת קושרת ונושאת כאב.

2.

ויש סיפור גדול יותר שאנחנו חלק ממנו, גם כשאנחנו אובדים בתוך התקשורת הקושרת, ונדמה שהכול מעושה ואבוד ותלוי כל כך בחוסר כישרוננו. בסופו של דבר זה לא אנחנו שמצילים את עצמנו – זה הסיפור הגדול הזה שמציל אותנו. והוא מציל אותנו גם כשנדמה שלא.

3.

זרע הכאב, ברוב המקרים, בוודאי כשמדובר בכאב נפשי, מסתכם בזה שאין לי מקום. אין מקום לי שאני, אין מקום לרגשות שלי, אין מקום לצרכים שלי, אין מקום למוזרויות שלי, אין מקום לגמגום שלי, אין מקום לחולשה שלי, אין מקום לרעיונות שלי, לפחד שלי, לעוצמה שלי, לתשוקות שלי, לפתטיות שלי, לילדותיות שלי… וכן הלאה.

ובאמת, בסופו של דבר, זה תמיד אני שלא מקצה לעצמי מקום – זה לא קשור לאחרים. במובן הזה, זה אני שהנני האויב הכי גדול של עצמי.

4.

רעיון האותנטיות היא אחד מבתי הכלא הגדולים ביותר. אי-הלגיטימיות להיות "מזויף" היא מלכודת המפרנסת את עצמה ומותירה את רובנו חסרי אונים. לך תהיה אותנטי עכשיו.

5.

"מאה אחוז אחריות" הוא באמת שער החוצה. בתוך כל התסבוכת הבלתי אפשרית הזו הוא מסמן כיוון נושם.

6.

ההליכה בערפל, יותר דומה אולי להליכה בתוך חומר צמיגי כזה, שבו כל צעד דורש מאמץ. זה לא מרגיש כמו מקום שבני אדם אמורים ללכת בו – אתה בטוח שזה הכיוון? ובכל זאת כשמתמידים להגיד את הבלתי ניתן להיאמר, ולהיות נבוך את הנבוכות הבלתי אפשרית, ולהמשיך למרות השיתוק, ולא ממהרים לאסוף את ההתפוררות של ההליכה לאיבוד – משהו קורה.

גם זה פתח.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *