1.
אני לא מאמין שאפשר לחיות כבני אדם ללא סיפורים, לא יותר משאפשר לנסח משפטים מובנים ללא הדקדוק של השפה, או לשוחח ללא חוקי השיחה. וגם המואר לכאורה, בין אם הוא יושב במערה או מורה את עדת תלמידיו – גם הוא חי בצילם של סיפורים.
הנה הרצאת טד יפה של מספר סיפורים ניו-יורקי שבה הוא מנסה להסביר לעצמו – מדוע אנו מספרים סיפורים:
https://www.youtube.com/watch?v=s7fWagDQyvg&nohtml5=False
הוא מזכיר את שרה, וגם הרצאת טד שלה מעניינת:
https://www.youtube.com/watch?v=7Iv2nZnZOrM&nohtml5=False
לשתי ההרצאות כתוביות בעברית.
2.
יותר מזה, זו לא רק מן ברירת מחדל עצובה, אלא עניין שמחבק אותנו ואנו יכולים לחזור ולאמצו אל ליבנו.
המחקרים מראים שאנשים שגדלו במשפחות שמרבים לספר בהם סיפורים עליהם ועל ילדותם, על משפחתם ובכלל, הם אנשים שמחים יותר, בריאים יותר, פחות נוטים לחרדה ולמתח, ומוצאים יותר משמעות לחייהם.
3.
ואפילו עוד יותר מזה, אני מאמין שהסיפוריות היא לא רק היבט אנושי, אלא מבטאת דבר מה ממשי על מהות הקיום בכלל.
הנה קטע של טאגור שאני אוהב לצטט ברוח זו:
"אני מאמין בעולם רוחני לא כדבר שמחוץ לעולם הזה. אלא כאמת הפנימית הכמוסה שלו. בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים. כבנים לעולם הגדול הזה המלא מסתורי אינסוף, אין אנו יכולים להביט על קיומנו כעל משחקו של המקרה הפוחז, השט על פני החומר לקראת האין הנצחי. אין אנו יכולים להתייחס אל חיינו כאל חזותו של חולם שלא יקיץ לעולם. כאישיות נוצרנו, שלמענם אין משמעות לחומר ולרוח אם אינם נובעים מאישיות אינסופית, אשר מטבעה אנו תופסים משהו באהבה האנושית, בגדולתם של הטובים, בסבלן של נשמות הגיבורים, ביופיו האינסופי של הטבע, שאינו יכול להיות עובדה פיסיקלית גרידא, אלא ביטוי לאישיות."
4.
אז, אם כך, מה זה כל הסיפור הזה על "להגמיש את הסיפוריות" ו"לשחרר את אחיזת הסיפוריות הגורלית בחיינו" – ומדוע להתעסק עם זה?
הנה מספר תשובות המקשרות אותנו גם לנושא של המפגש הבא:
5.
אני חושב שלא במקרה אנחנו מרגישים מחובקים בתוך הסיפור. באופן כלשהו, כמו האטמוספרה שמאפשרת חיים, כך הסיפוריות היא אטמוספרה העוטפת את האנושי – ובתוכה אנו יכולים לנשום ללא צורך בחליפת חלל.
יש סיפור גדול שמספר אותנו, כך אני מאמין.
ובמידה והסיפור שאנו מספרים נמצא בתואם עם הסיפור הגדול הזה, כך אנו חווים רווחה, זרימה והדהוד – עניין שהוא ממשי ומברך.
אז זה נכון שאנחנו מספרים הרבה סיפורים, ונדמה שהסיפורים הללו הם מלאכותיים, וכשם שיכולנו לבחור באלה יכולנו לבחור באחרים. ובכל זאת מכל הסיפורים שאנו אכן יכולים לבחור לעצמנו, יהיו כאלה שיעלו הד ויצרו חיבור וזרימה, וכאלה שיבודדו וינתקו אותנו. זה בבחירה שלנו, אבל לא שרירותי לגמרי:
אלה אנחנו, האנשים, שמספרים סיפורים, אבל במידה ואנו מצליחים להתמסר לסיפור הגדול שמספר אותנו, נגלה יותר ויותר את הסיפורים שעובדים בשבילנו.
6.
עלתה תהייה במפגש, על האופן שאנו חושפים את ה"סיפור" של הזולת וכמו שומטים את הקרקע מתחת לרגליו (ועוד עושים זאת באופן לגמרי לא חומל) – האם זו לא ידיעה אסורה של הזולת?
בצד זה שמדובר בתרגיל ומחקר המותנה בהסכמת המשתתפים, אני רוצה להגיד שהסיפורים הללו שנדמים כמו הזהות הבטוחה של כל אדם, הם בדרך כלל סיפורים הרודים ומצמיתים בני אדם באופן לגמרי לא חומל. ואף על פי שכל אחד אולי מזדהה עם הסיפור שלו וחש אבוד בלעדיו – באמת הוא לא הסיפור הזה. ואני אומר את זה גם כ"אמת שמסתתרת" מאחורי הדברים, וגם כפשוטו כפי שבא לידי ביטוי בחיי היומיום:
יש הרבה מאוד סיפורים שמלווים אותנו, גם בכלל, וגם נוסחים שונים של הגרנד-נרטיב של חיינו. אז זה נכון שכאשר אנו נשאלים מי אנו – בגלל ההקשר של השיחה המסוימת – אנו מוצאים את עצמנו שולפים מחדש את הסיפור המסוים הזה – אם במודע ואם לא במודע, אבל זה לא הסיפור היחיד שמלווה אותנו באופן לא מודע בחיי היומיום. יותר נכון לומר שזה כמו האופניים של ילד בן ארבע שהוא נזכר בהם כשבא חבר שרוצה לנסוע עליהם והוא לא רוצה לתת לו כי פתאום מאוד דחוף לו הוא בעצמו לנסוע עליהם: אנו נאבקים על הסיפורים הללו – אבל הם לא באמת חשובים לנו באופן הזה. זה כמו חובת התפקיד.
בגלל זה התייחסתי אל הסיפורים כמי שנטפלים אלינו. נדמה שאלה אנו האוחזים בהם וזקוקים להם באופן הזה, ובעצם הם זקוקים לנו כדי להתקיים, וכך הם שולחים אותנו להילחם על האמת שלהם, בשעה שבאמת, לא אכפת לנו.
אז חשיפת ה"כיסוי" שכמו משאירה את האדם במערומיו, לא כל כך מטרידה אותי – מי שנשאר ערום באמת זה לא האדם – זה הסיפור.
מצד שני, בחי היומיום, ביחסים ממשיים – אין זה מתפקידנו "לחשוף" אנשים או סיפורים, והכבוד לזולת וללא נודע, ולסוד, כולם מזמינים לכבד גם את סיפוריהם, וגם את בחירתם בהם.
הנה עוד הרצאת טד, על החשיבות שיהיה יותר מסיפור אחד:
https://www.youtube.com/watch?v=D9Ihs241zeg&nohtml5=False
גם כאן המרצה היא מספרת סיפורים, וגם כאן יש כתוביות בעברית.
7.
לא רק אנחנו מספרים סיפורים, יש גם סיפור גדול שמספר אותנו. וההתמסרות אליו, היא יותר מסיפור – היא הישענות לאחור, התרווחות, קצת שחרור של אשליית השליטה, כמו גם הרפיה של אחיזת הסיפור הפוסט-מודרני בחיינו. במקום שבו אנו הולכים לאיבוד בתוך ריבוי של קטעי סיפורים – לא מצליחים לגבש את דעתנו, אם אנו צריכים להיות גיבורים או קורבנות, אנשי לב או אנשי רוח, מוארים או מסורבי הארה, פסיכולוגים או אנשי מעשה וכו' יש בכל זאת אחד, שבכל ניסיונותינו אנו יכולים לכוון אליו. זה לא שרירותי. אפשר לסמוך על זה.
והסיפור הגדול הזה שהוא אחד, מצד אחד, מצד שני הוא מרובה גדילים. וכך לכל אדם יש סיפר גדול אחר שמספר אותו (וגם הוא מרובה גדילים – ובכל זאת אחד).
8.
וכבר דיברנו, כשדיברנו על התייצבות ועל פנייה לאחור, על היכולת האנושית להפוך גורל לייעוד – במובן מסוים זה קשור בהפוך על הפוך, לנכונות שלנו להתמסר לסיפור הגדול שמספר אותנו. זה מה שיכול לתמוך בנו להיפרד מן הסיפוריות הגורלית האוחזת בנו, ולמצוא מחדש את הכוח להיות מספרים.
וזה גם לב הנושא של המפגש הבא שלנו:
אותו רגע פלאי שבו אנו נהפכים מדמויות בסיפור לא שלנו למספרים.
זה עניין מאוד מתעתעת ומבלבל ברמה של ההגדרות – אבל נדמה לי שברמה המוחשית ממשית אנרגטית – זה עניין מובהק.
ברמה של ההגדרות, תמיד אפשר יהיה להתווכח על זה – הנה גם זה סיפור שמספר אותי. ברמה של ההגדרות גם אכילס לא יכול לחלוף על פניו של הצב (הפרדוכס של זנון), אבל בפועל הוא עושה זאת – וכך גם אנו מוצאים את עצמנו במקום הזה של חירות גדולה.
9.
ולבסוף הערה קטנה:
הכותרת היא "להפוך מדמויות בסיפורים לא שלנו למספרים".
ומה הם "סיפורים לא שלנו" – הרי נדמה שאנו כלואים דווקא בסיפורים שלנו – כל אחד עם הדרמה שלו. ובאמת זה אף פעם לא סיפור שלנו – זה תמיד סיפור מושאל. לפעמים ירש אותו מהוריו, לפעמים אימץ אותו מסביבתו, מן הסרטים או הספרים שקרא.
להיות מספר, הוא אופן רדיקלי של הימצאות בעולם.