אם חוקי השיחה היו נושא מורכב ומסועף, נראה שעולם הסיפורים אף מורכב ממנו. הנה, אם כן, מספר הערות וקישורים ראשונים לנושא של המפגש הקרוב, שיש בו הרבה מה לחקור וללמוד:
1.
באופן כללי אפשר לומר שבתקשורת קושרת אדם מוצא את עצמו כלוא בתוך סיפור – הלא הוא חדר הדרמה שלו. לקרוא ל"חדר-הדרמה" "סיפור" בא להדגיש מספר היבטים של הסיפוריות, ולא דווקא להצביע על תופעה אחרת. גם השם "התוכנה-הקדמונית" מצביע על אותה תופעה, אבל שוב בדגש אחר (על המנגנון המכאני, והקשר לעבר).
2.
סיפוריות היא היבט מרכזי בחיים האנושיים – בלי להיות מודעים לכך רוב הזמן רץ אצלנו פס קול שמספר את הסיפור של מה שקורה תוך כדי זה שהוא קורה. ולא סיפור אחד, אלא הרבה סיפורים, לפעמים מקבילים, לפעמים סותרים, ולא פעם במספר שכבות של סיפורים המקננים אלה בתוך אלה, עד לסיפור הגדול של האדם על חייו (ועל העולם שהוא חלק ממנו).
הנה הרצאת טד על האדם בתור "החיה המספרת":
3.
הסיפורים הללו הולכים רחוק מאוד באבולוציה האנושית, והיה להם תפקיד חשוב בחיי השבט והקהילה. מסתבר שמוחנו מגיב אחרת לסיפוריות מאשר לכל דיבור אחר. דומה שמבחינת המוח סיפור הוא יותר מסיפור – המוח שמקשיב לסיפור, במובן מסוים חי את הסיפור, ופועל בהתאם, אפילו שהאדם נותר לשבת. הנה שני קישורים בעניין הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=iWouh2jGxDo
4.
אני מנחש שהפנוט פועל על אותו מנגנון, שעושה אותנו מסורים לגמרי לסיפורו של מספר הסיפורים. מילות מפתח (פעם אחת לפני שנים רבות…), נימה מסוימת של דיבור, אווירה של סיפור – כולם משרתים כמו סוג של לחיצת על כפתור הסיפוריות – ומרגע זה מתחיל לקרות לנו משהו שהוא מסדר גודל אחר – אנו בנויים לזה.
ייתכן שגם האידיאולוגיה שמהלכת עלינו קסם – פועלת על אותו מנגנון של הפנוט, המרדים את רצוננו העצמאי ולוקח אותנו אל תוך הסיפור הגדול.
5.
קרוב לוודאי שהסיפורים של פעם היו שונים מן הטלוויזיה המודרנית. הם לא סופרו לשם בידור, כדי שיהיה מעניין, כדי להעביר לילות ארוכים וכן הלאה – הם נועדו לחבר את השומעים לסיפור הגדול של השבט, ליצור קשר עם האבות הקדמונים, להיכנס לתדר אחד עם חוט בתוך הסיפור הגדול שמספר אותנו. זה היה ממש עניין אנרגטי, שהיה קשור, בין היתר, לשייכות.
על כוחם של מעגלי סיפורים אפשר להתרשם מהרצאת טד שכבר שלחנו וממליצים שוב לראות:
https://www.youtube.com/watch?v=JvOriYNJ15E
6.
הסיפורים שאנחנו מספרים בקול רם, הם לא בהכרח הסיפורים שנמצאים ברקע חיינו. לרובם של האחרונים אנחנו בכלל לא מודעים.
ועם זאת, הסיפורים שמספרים בקול רם מאוד משפיעים על הסיפורים הלא מודעים.
7.
לסיפורים שנמצאים ברקע שלנו יש השפעה עצומה על חיינו. יש מקבץ של שיטות טיפול – טיפול נרטיבי, שעושות שימוש בעובדה זו. הן עוזרות לאדם להיות מודע לסיפור שמנהל את חייו, ועוזרות לו לבחור סיפור חדש, שייטיב איתו יותר.
הנה חוברת מאמרים שיצאה בנושא, מוזמנים במיוחד לקרוא את מאמרו של חיים בעמוד 12 בעברית:
http://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/psycho-actualia/pshico_August13.pdf
הרבה פעמים זה לא סיפור אחד שמנהל את חיינו, אלא מספר סיפורים מקבילים, ולפעמים קטעי סיפורים מותאמים לעניינים שונים ולזמנים שונים.
8.
לפעמים מניפולציות קטנות על סיפור מודע שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו, יכולות לעשות הבדל גדול מאוד בחיינו ולאורך שנים. כמו שאפשר לראות בהרצאה הבאה:
9.
כמו כן מומלץ לצפות בהרצאת טד הבאה על כוח של הנרטיב בחיינו:
https://www.youtube.com/watch?v=TuCUgD3Si-M
10.
מדוע אנחנו מספרים כל כך הרבה סיפורים? את מה זה משרת? מה היה קורה אם לא היינו מספרים?
11.
בכל אופן, בחזרנו לתקשורת קושרת, אנחנו רואים שהרבה מן המאבק הסמוי בין המתקשרים, קשור במלחמת סיפורים: כל אחד רוצה להכתיב את הסיפור שלו על המציאות. והוא מתקשה להכיל את האפשרות שזולתו מספר סיפור אחר על אותה מציאות.
יש הזדהות עמוקה עם סיפורים.
12.
לסיפור יש עלילה, דמויות ראשיות, דמויות משניות, טובים ורעים, התחלה אמצע וסוף, אירועי מפתח, תפאורה, ועוד. והכול מתארגן יחדיו למגמה – עניין אחד שנראה מהותי.
יש גם סוגים שונים של סיפורים: הדרמה של הקורבן, הדרמה של "משהו לא בסדר", הדרמה של הגבורה, הדרמה של חושף האמת, הדרמה של מציל העולם, הדרמה של האנטי-גיבור, הדרמה של הלידה מחדש, הדרמה של המסע, הדרמה של החזרה הביתה, הדרמה של האימפריה המתמוטטת, הדרמה של החולה הסופני, הדרמה של הנבגד, הדרמה של היציאה לחירות…
ובכל אחת מן הדרמות הללו, בצד כל ההיבטים של העלילה, ישנו "אני" בעל תפקיד מסוים.
ומי אתם?
13.
בתהליך של התקשורת המשחררת אנו לומדים:
א. קודם כל ההבנה הכללית שסיפורים הם לא המציאות, שכמו חוקי השיחה הם יכולים לתמוך בנו, אבל גם להיות הכלא שלנו. ברמה הכללית הזו אנו מבקשים להגמיש את הסיפוריות שלנו.
ב. ואחר כך ההכרה הספציפית של הסיפורים האישיים הפצועים שלנו, אשר לא מאפשרים לנו לפגוש את הזולת. ברמה הזו אנו מבקשים להתוודע לסיפורים התקועים. בעצם לתוכנה הקדמונית המפעילה אותנו, ומעמידה כל פעם מחדש את הדרמה המוכרת.
14.
בתהליך הברור הזה, בהתייצבות מחדש הזו, אנו לומדים את ההבדל בין להיות דמות בתוך סיפור של מישהו אחר לבין להיות המספר – מושג מפתח בתקשורת משחררת. הנה הרצאת טד בעניין זה:
https://www.youtube.com/watch?v=QN03uiVK4eE
ומאמר: