1.
אני רוצה לקבוע כלל – אחר כך אפשר יהיה גם לסייג אותו – אבל בתור עקרון נדמה לי שזה תמיד נכון:
כל המצוקות, הדיכאונות ושאר הקשיים הנפשיים שאני סובל מהם נובעים מכך שאני מנסה להיות "הוא" בסיפור של מישהו אחר, בתקווה שכך אמצא את מקומי בעולם.
זהו פיתוי עצום, שבין היתר קשור להפנוט הסיפורי הטמון בביולוגיה שלי, לכוח ההזדהות שלי, ולקושי להבדיל בין לשון "הוא" ללשון "אני" – כל זה גורר אותי לחפש מקום בסיפור, בלי לראות שמקום בסיפור זה לא מקום בממשות – למעשה הפוך מכך.
2.
וכך גם נכון הכלל הבא:
אף פעם לא יכול להיות לי מקום בתוך סיפור של מישהו אחר – ולא משנה כמה גדול וחשוב המקום הזה, או כמה מעניין וחשוב הסיפור הזה, או כמה עיקש אני בניסיון לעשות לעצמי מקום בתוכו. בסופו של דבר זו תמיד תהיה עבודה זרה. עניין שבא במקום התייצבותי כמספר.
זה יכול להיות סיפור על ההארה, גאולה, התגלות, חזרה הביתה, עבודת אלוהים – לא משנה – כל עוד אני מנסה להיות "הוא" בתוכו, להתאים את עצמי מבחוץ פנימה, אני מייצר את הניתוק הבסיסי הזה שבו אני אובד.
מקום ממש, מקום ל"אני", יכול להיות רק בממשות – גוף ראשון, מספר, נביעה.
3.
אבל זה גם מעודד:
כי אני יודע שבמצבי המצוקה הללו (שאני לומד לזהות את זרותם ותחושת גלותם) – כל מה שאני צריך לעשות כדי לחזור למקורי, הוא לחפש אחר אותו סיפור שאני כבול בניסיונותיי להתאים את עצמי אליו – וכבר אני חוזר לחירותי.
זה אמנם לא תמיד פשוט, והרבה מוליך שולל, אבל אם אני מבין ומקבל שלא יכול להיות לי מקום בסיפור של מישהו אחר – וזה מוחלט ומהותי – זה עוזר לפקוח את מבטי.
באותו רגע אני עובר לדבר בלשון היצירה,
לשון אני נוכח,
לשון הייחוד,
והקהל קורס,
ואני בלבדותי, מוצא מחדש את האינטימיות (מוצא את ה"אתה" שכנגדי).
4.
אבל בו בזמן – הניסיון להחזיק את זה הוא כבר עבודה זרה.
הבעלות, ההחזקה, הניסיון לשמור – כבר הוא מהלך של הזרה. האחיזה היא תנועה מבחוץ פנימה. זהה לגמרי לתנועה מ"אני" ל"הוא" (ממספר למסופר).
לכן:
לספר על הסיפור שאני מזהה שאוחז בי – משחרר.
אבל,
לספר על השחרור – כובל מחדש.
זה אמנם לא תמיד כך, ופה אין כלל מובנה, אבל בדרך כלל זה מה שקורה – את הדברים ה"רעים" קל לנו לשחרר, ואילו בדברים ה"טובים" אנו רוצים לאחוז. ותנועת האחיזה, כאמור, היא כבר אותו מהלך מבחוץ פנימה ההופך אותי ממספר (אני) למסופר (הוא) – מהלך שבו הם מאבדים את חיותם הטובה. וכך "אני המשוחרר" נעשה לאמת החדשה שבה אני אוחז, כדרך למצוא לעצמי מקום בתוך הסיפור שבו האמת הזו משמעותית – והנה כל הטוב הזה מתאדה.
5.
כמספר, אני לא אוחז, ולא אוגר, ולא שומר – אני הולך.
(הולך וזורע).
אני הולך בתוך העולם שבו מראש כבר יש לי מקום – כל צעד ממשי שאני צועד הוא מקום שנוצר. אני "משרת את החיים" כמו שאומרת אורנה.
ההליכה היא אותה גבורה, וחוכמה ונביעה והתייצבות שמדבר עליה הרב קוק.
בניסוח אחר אפשר לומר שהאמונה היא התנועה ההפוכה לתנועת האחיזה. אני מאמין – והעולם מתגלה כביתי, מן הסיבה הפשוטה שתמיד יש בו במקום לאני שלי. אני תמיד בבית. אני לא יכול ללכת לאיבוד. אני תמיד אני. ושום דבר לא יכול ללכת לאיבוד, כי הכול נותר בעולם, וימצא לי מחדש במקום ובזמן של הליכתי.
6.
ומכיוון שאני לא יכול ללכת לאיבוד, גם אין סיבה לאחוז.
גם כשאני בחרדה – זה אני בחרדה. גם כשאני הולך לאיבוד, זה אני שהולך לאיבוד – בכל מקרה זה תמיד אני וה"הוא" הוא רק אשליה.
7.
המספר אינו ממציא את המילים ויש מובן שהוא אפילו לא ממציא את הסיפורים – אלא במובן מסוים משתמש בקטעי סיפורים שהוא כבר מכיר.
דומה הדבר למי שרוכב על סוס – כל פעם הוא משתמש בסוס אחר שמוביל אותו כברת דרך – כאלה הן המילים, וכאלה הם הסיפורים. אלא שלסוס יש גם רצון משלו, וכאשר אדם עולה על סוס חדש נוטה זה לקחת אותו בנתיבו שלו דווקא.
ומכאן הצורך בגבורה ובמנהיגות ובחכמה, המאפשרים לי לרכב על מקטע של סיפור שמוביל אותי בכיוון מסוים, אבל אז לשחרר ולעלות על סוס חדש כדי להגיע למחוז חפצי, ולא למחוז חפצו. (או לחליפין להנהיג את הסוס בדרכי ולא בדרכו).
8.
ומה הוא אותו עולם בבחינת סיפור גדול שמספר אותנו?
הנה קישור למאמר של ג'נדלין על הסדר המשיב. הוא ארוך ומפותל, אבל נדמה לי שנוגע בעיקר:
http://www.focusing.org/gendlin4.html
9.
והנה מספר קישורים קצרים על תרפיה נרטיבית.
– סרטון קצרצר על החיבור בין הנקודות: https://www.youtube.com/watch?v=CJ0WNIQonog
– סרטון קצר שמסביר את העקרונות של התרפיה הנרטיבית עם הדגמה לא ממש משכנעת, אבל בכל זאת מסבירה את החלקים השונים: https://www.youtube.com/watch?v=AxG–0q5_tg
– ולבסוף הנה דוגמא להחצנה של הבעיה, במקרה זה הדיכאון (צפו בסרט): http://jnti.net/articles-2/externalizing-the-problem-a-video-illustration/