1.
לחבור לממשות זה לא עוד אתגר שצריך להצליח בו. אם זה מה שזה היה, זה היה שוב גשר צר מאוד, מציאות מתוחה, סיפור שבו אנו מנסים לשרוד.
לחבור לממשות זה פשוט הגעגוע שלנו לעצמנו,
וההתפנות שלנו לגעגע הזה,
והשהייה בהליכה.
זה כמו ללכת בחושך מתוך תחושת בדידות גדולה אל מקום שבו כביכול מחכה לנו השייכות, ובעודנו הולכים אנו שמים לב פתאום שיש הד לצעדינו, ומתוך שאנו מטים אוזן להד הזה אנחנו מתחילים להבין שיש מישהו שפוסע לצדנו, וכשאנו ממשיכים להפנות לשם את תשומת ליבנו, גם הולכת ומתפוגגת החשכה ואנו נוכחים לדעת שאכן כך – אנחנו לא לבד. מעולם לא היינו.
"למה לא דיברת עד עכשיו? למה לא אמרת כלום? איך אני אמור לדעת שאני לא לבד?"
"לא שאלת."
2.
באותו רגע ממלאת עליצות את ליבנו ורווחה חמימה מזקיפה אותנו.
ועם זאת, אנחנו לא עוצרים.
אנחנו ממשיכים ללכת מתוך איזו חוכמה סודית שמעודדת אותנו לכך. רק היעד של הליכתנו משתנה. שוב איננו מבקשים להגיע לשם, למקום האחר שבו כביכול מחכה לנו השייכות – אנחנו מבינים שזה אשליה ואהבתנו הגדולה הולכת לצדנו – כעת יש טעם אחר להליכתנו, ואנחנו הולכים את הכאן, נעים על פי מקצבו המשתנה, ובדרך מפטפטים על הזמנים הקשים ההם, ומעמיקים את החוויה. לכאורה זה אותו מסע, שום דבר לא באמת השתנה, ובכל זאת…
3.
יש לי דימוי על אדם שמתאמץ ללכת לאורכו של קוו, חושש ליפול לתהום מימין או לתהום משמאל, ואז מישהו מדליק את האורות ומתברר שזה רק קוו על רצפה ישרה. אין תהום. יש רק מרחב. החרדה לא הייתה במקומה.
4.
אז למה אנחנו מתעסקים עם התוכנה הקדמונית?
כן, זו עבודה מפרכת – נדרש מאמץ להפנות מבט אל מה שמטבעו דוחק הצידה את המבט. זה נכון באופן כללי על עולם הסיפורים הנמצאים ברקע ולא יועדו לביקורת, וזה נכון על התוכנה הקדמונית שאמורה להפעיל אותנו, לא אנחנו אותה.
ועם זאת אני מרגיש שזה כמו סוג של התעמלות שכלית – גם אם אנחנו לא כל כך מבינים או מצליחים, הניסיון מגמיש, משחרר, עושה משהו ליציבה שלנו במציאות,
ומקדם את הדלקת האורות.
5.
ויש עניין לגלות את כל זה לא רק באופן תיאורטי, אלא ממש לחוות את זה כחתימה אנרגטית, ולעמוד על ההתרחשות האישית הזו המהפנטת אותנו, ולתת בה סימנים, כך שבעתיד, כאשר היא תפעל, ולמרות אי היכולת שלנו לחדור במבטנו דרכה – נדע – זו היא שפועלת עכשיו.
ואולי, זה יאפשר לנו להרפות קצת, לתת לגעגוע מחדש לנווט אותנו אל מה שהומה בנו מתחת.
כי במקור, כל אותם הרגלי הימנעות, חרדות של הישרדות, בסך הכול לא היו נגדנו.
והקשבה למקורם, ומפגש מחודש עם החלטות ילדותנו בצבען המיוחד, מאפשרים להכניס מחדש חיים ולימוד אל תוך התבניות הקפואות, ולהתיר נדרים עתיקים.
לשם אנו מכוונים את המפגש השישה עשר.
זו תהיה רק נגיעה, כוונון כלים ראשוני.