1.
הפרדה:
ונניח שזיהינו את התוכנה הקדמונית האישית, ואפילו הצלחנו לתת לה שם,
אז מה?
אז זהו, זה הכול.
התוכנה הקדמונית היא סוג של גורל, זה אפילו לא שייך אלינו ממש – דפוסיה באים מן העבר והם התגבשו לתוכה כהצטלבות של שלושה דברים: א. הדפוס שהיה קיים במשפחה או בסביבה, ב. נסיבות החיים המיוחדות של האדם, ג. ה"החלטה" שעשה האדם מול אותן נסיבות מיוחדות ואשר עשתה שיפעול (אַקְטִיבַצְיָה) לדפוס שנורש. כל זה התכנס לסוג של נדר, או בלשון יותר פרוזאית לסוג של דיבוק, פרשנות נעולה של המציאות, הלא הוא ההפנוט שכובש אותנו בשעה שנלחץ הכפתור.
אבל,
האדם הוא לא התוכנה הקדמונית. והזיהוי שלה יכול לעזור להשאיר אותה שם – גוש מגובש של משהו, שהוא בכל זאת לא אנחנו. בלי לשפוט יותר מדי, בלי להתנגד או לחפש הצלה, או להפוך את זה לאיזה עניין עקרוני האומר משהו על האישיות, על האדם וסגולותיו. ומתוך זה אט אט יכולה לגדול האומנות של השחרור, שהיא פועלת ברמה אחרת, שקטה יותר, לא ברמה שבה אנחנו בדרך כלל מנסים להציל את עצמנו ומפעילים אגב כך שוב ושוב את התוכנה הקדמונית (וזה מובן, שהרי התוכנה הקדמונית היא מה שעולה בזמן הישרדות – היא מה שאמור להציל אותנו).
בעבר הרביתי להשתמש בניסוח "להפוך גורל לייעוד". ואם התוכנה הקדמונית מייצגת את הגורל שלנו, הרי שההפרדה מסמלת את אותה תנועת נפש של התייצבות: התוכנה הקדמונית כגוש של משהו מגובש שאנו מצליחים לבחון מבחוץ, נעשית לסוג של קרקע מוצקה שעליה אנחנו יכולים להתייצב ולפרוש את כנפי חירותנו.
2.
התהליך:
הלימוד מסביב לתוכנה הקדמונית, הניסיון להכיר אותה, להתידד איתה, לתת לה שם – לא מיועד לפצח את חידתה, לדעת אותה על מנת לשלוט בה – אלא להתוודע אליה. כל נגיעה היא משהו. כל הפרדה היא מה שהיא – מפגש. לתהליך יש ערך בפני עצמו גם בלי שהוא מגיע לתוצאה מוגדרת. אלה חיינו, אותם אנחנו חיים בהווה. שהוא מה שהוא. לא רק בדרך לאן-שהוא.
זה נכון גם לגבי התרגיל שעשינו – ליווי של חקירה:
אדם עוצם עיניים, מגיע לשקט, נכנס למצב תודעה קצת שונה מן הרגיל, צולל פנימה, ומי שמקשיב לו עוזר לפתיחת המרחב הזה בעצם נוכחותו הקשובה, ויכול לתמוך בצעידה בתוכו בשאלותיו הקשובות. לפעמים לחקירה יש מסקנות ברורות, ולפעמים פחות – אבל כמו במדיטציה, השהייה במצב התודעה הזה, מברך בדרכו בזמן הווה, וסיכוי סביר שהוא יוליד משהו גם בלי שנבין.
בהזדמנות אולי אגיד עוד משהו על העקרונות של ליווי כזה, שהוא כלי בעל עוצמה רבה.
3.
המילים:
והרוב לא קורה במישור של המילים.
מה, אם כן, תפקידן וכוחן של מילים?
שני דימויים מלווים אותי:
אחד של ספינה גדולה, הלא היא ספינת החיים הבנויה מאינספור פרקטיקות – מסה עצומה השטה לה בדרכה. הספינה הזו לא בנויה ממילים, ואנשים שיושבים על סיפונה ודנים בשאלות פילוסופיות לא ממש מזיזים לה. אבל, לפעמים המילים, כשהן נהגות מתוך כוונה, יכולות לתקן מעט ימינה או שמאלה את מסלולה של הספינה, הן נוגעות בהגה. שינויים קטנים, אשר בחשבון ארוך, יכולים להיות רבי השפעה.
הדימוי השני נוגע למרחב הבין-אישי, ולמארג הקשרים שממלא אותו, ואשר במובנים רבים מתלכד עם הסיפורים שאנו מספרים. וגם כאן יכולים להיות דיבורים שהם פשוט חומר גלם במארג, אבל גם דיבורים שמנהיגים את המארג ומשנים את צבעו ותנופתו.
4.
לא אכפת:
ועניין ה"לא אכפת", נדמה לי נוגע לרמה האחרת שבה אנו יכולים "להציל" את עצמנו.
אומנות שחרור שלא מבוססת על התוכנה הקדמונית ועל פרשנותה ההישרדותית, אלא על משהו אחר.