בעקבות מפגש שבעה עשר

 

1.

כאן תוכלו לראות את מקור ההשראה לתרגיל "צעד קדימה אל תוך עמוד האור עכשיו" שאיתו התחלנו:

ריצ'ארד מוס עובד עם מישהי על המנדלה של ההיות.

2.

ובהקשר לתרגיל ההתבוננות בעיניים,

מי שעדיין לא ראה מומלץ מאוד לראות את מרינה אברמוביץ בסרט הבא,

התרגיל שלנו ערך כעשרים דקות – היא פה שלושה חודשים…

The artist is present (הסרט כולל קטעי ערום)

והנה היא מדברת על החוויה (ללא ערום – קטע קצר, לא בסרט המקורי, גם שווה לראות) מרגש ומלא נוכחות כמו שמרינה יודעת להיות. (לאורלי: אולי להזמין גם אותה לצד פינה וריצ'ארד…).

3.

והנה עוד גישה (דיינה פושה) השמה את האני האורגאני במרכז.

AEDP כאן הרצאה שלה.

וכאן עוד חומר כתוב באתר שלה.

ועוד מאמר שלה.

זה מתחבר עם הביולוגיה של השייכות.

4.

ולבסוף, הנה הרב קושנר מדבר על האינסוף והיש.

(יש ללחוץ על play episode מצד ימין)

5.

שאלתי בפתיחת המפגש מה הקשר בין שני הנושאים השונים של המפגש:

מצד אחד המרווח הבין אישי ומהותו הדיאלוגית – התלת-מימד.

מצד שני האני האורגאני – אותו חלק שתמיד נמצא בנו – והוא שלם ואינסופי.

הכוונה הייתה לבדוק האם הדברים מתחברים מעצמם, גם ללא מילים או פרשנות, מעצם ההתנסות – ושכל אחד ייתן לעצמו את התשובה.

הוסיפה על זה אורלי את השאלה, שכביכול משתמעת – האומנם הדרך אל החיבור/האינסוף עוברת בהכרח בדיאלוג? האם לא רק אני בלבדותי יכולה "להציל" את עצמי? האם זה תנאי? ואולי הפוך – החיבור האישי הוא שמאפשר את הדיאלוג?

6.

והקשר בין פנים/מבט לאינסופי, כמובן, מביא אותי לעמנואל לוינס.

כותב על כך יעקב רוזנברג. (עברית)

ועוד בעניין הפנים והמבט והעיניים: למדתי שקופי אדם, כאשר הם רבים, הם מסרבים להביט זה לזה בעיניים. ואם מישהו רוצה להשלים הוא מחפש את מבטו של הקוף האחר, וכשהוא מצליח, אחרי שהם מביטים זה בזה בעיניים, שוב אינם יכולים להיות אויבים.

7.

לי עלו מחשבות על הנוכחות המשותפת שלנו וכוחה הממשי-תלת-מימדי. ברור לי שמעבר למילים ולתובנות ולמה שלמדנו ולא למדנו, הנוכחות, ולפעמים דווקא באי-נוחותה, בשבירת ההרגל שבה, בשתיקתה, בחיכוך, בזמן שעובר – משפיעה עמוקות. זה פשוט קורה. גם ברמה הגופנית, וגם ברמה הבין-אישית וגם ברמה האנרגטית.

בין היתר – אפשר לזהות בנוכחות מן הסוג הזה את ניצני החיות הרדיקאלית.

8.

וגם חשבתי, בעקבות ברט הלינגר מקונסטלציה משפחתית, על הילד שנותר נאמן לישות המשפחתית ומוכן לשלם מחירים אישיים כדי לשמור על שלמותה – ולפעמים בהפוך על הפוך: נדמה שהוא עסוק בפגיעה במשפחה על ידי התנהגות אגואיסטית, ובאמת הוא מונע על ידי כוחות חזקים שהמשפחה ובריאותה במרכזם – לשלומה הוא דואג, ומתוך טובו.

וכך יכולתי לראות פתאום שגם בקבוצה כמו שלנו, שבה כביכול כל אחד מודד את עצמו באופן אישי מול הקבוצה ומנסה "להציל" את עצמו ולהסתדר, באמת יש גם רצון להציל את הקבוצה ולמסור את נפשו למענה. הוא הרבה פחות לא-שייך, ממה שהוא מדמה במחשבתו. זה הופך את הכול.

 

 

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.