בעקבות מפגש שמונה עשרה ואחרון לשנה זו

1.

מילים.

לפעמים הן מוסיפות רעש, מערפלות את המחשבה, מרחיקות מהרגשה,

ויש עיתים שהן מדויקות,

ובדיוקן מביאות שקט, מחברות לשייכות, ומעמיקות את החוויה.

ומה לעשות שבחיפוש אחר המילים השקטות אנו עוברים דרך הרבה מילים רועשות? זה מהות תהליך הלמידה.

אולי להבין את זה (ומתוך כך לכבד את החיפוש ואת הרעש),

זה גם דיוק של שקט.

2.

סדר.

לפעמים הוא מרגיש כמו משהו סותר חיים, ניסיון לארגן את המציאות אל תוך תבניות, שנותנות ביטחון מדומה, מרדים, מנתק.

אבל אולי הוא יכול להיות גם מבוא לחירות,

המאפשר לשים כל דבר במקומו המברך,

המצטרף לשלם, ומבשר את האחד.

3.

פרידה.

http://www.dialogit.org/mevoa/?p=241

http://www.dialogit.org/mevoa/?p=111

4.

התייצבות.

בניסיון להבין מה אנחנו עושים כאן ומה מניע אותנו, עוזר לי להסתכל על שני הממדים:

הראשון הוא שייכות – מכאן אנו באים ולכאן אנו חוזרים. לא משנה מה קורה בקבוצה מבחינת התכנים והלימוד, אם הגענו לאיכות השייכות, הרינו מבורכים, והדבר הזה עצמו הוא חלק מפעולת תחזוק חיונית – לנו שאיננו חיים בקהילה דיאלוגית דרך קבע.

השני זה הלימוד. ומה תכליתו? לומדים אנו לדייק את יציבתנו בעולם, לתאם את האינטראקציה אדם-עולם – כמו שמכוונים בורר תחנות ברדיו – כדי שניטיב לשמוע את המוסיקה.

ומה היא המוסיקה?

המפגש.

חזרנו לשייכות.

והאם לא די לדייק בכך פעם אחת? האם זה שאנו ממשיכים ללמוד עוד ועוד – עוד מילים עוד מושגים עוד התנסויות – זה רק מכיוון שאנו שוכחים (אירועי היום גורמים לשיבוש בשידור ואובדן ההיתאמות)?

אולי זו מהות השייכות – היא לא רק היתאמות סטטית היא גם התפתחות. השייכות הדיאלוגית, המוסיקה, היא לא רק מה שאנו שומעים, אלא גם מה שאנו הולכים ויוצרים תוך כדי הניסיון להקשיב לה טוב יותר – וזה אינסופי בתהליכו. לכאורה רק הקשבנו יותר עמוק כדי להבין מה אנו שומעים, ובאמת, כל הזמן הזה המוסיקה גם היא הקשיבה להקשבתנו כדי לדעת לאן להמשיך. זקוקה היא שנחבור לשיחה כדי להיות במלוא פריחתה היוצרת.

5.

תודה.

(מילה. סדר. פרידה. שייכות. דיוק במוסיקה).