תקשורת משחררת – מפת מושגים ראשונית

העומס

הבה נתבונן על חילופי הדברים הבאים:

משפט ראשון (האישה): אתה מוכן לשטוף כלים?

משפט שני (האיש): אל תפילי גם את זה עליי.

גם בלי להבין בדיוק במה המדובר ומה הרקע לחילופי המשפטים אנו יכולים להרגיש את העומס, את הטעינות והמתח בין שני המדברים – בין היתר מכיוון שזה מדביק אותנו ואנו חשים את המתח הזה מתחיל לפעפע גם בתוכנו – זה אופייה של התקשורת הקושרת.

כאן בטקסט אלו מילים, וייתכן שפירשנו לא נכון. במציאות העומס בא לידי ביטוי גם בתנועות גוף, בטון דיבור, ואפילו ברמה אנרגטית בלתי נראית.
כל זה מדבק.

מה קורה כאן בעצם? אנחנו מנתחים את חילuפי הדברים מנקודת המבט של המשפט השני. מנקודת מבט זו נראה שהדובר הראשון פרש מלכודת, והשני נכנס לתוכה.

כעת הוא לכוד ב"חדר דרמה".

למעשה, רוב הסיכויים שבשלב הזה שניהם כלואים – כל אחד בחדר משלו.

והמאמץ לצאת רק מסבך אותם יותר פנימה.

במבוך הזה,

שניהם מאבדים את עוצמתם, עצמיותם ועצמאותם.

מה יכול לעזור להם, אם כן?

המוטיבציה

וחשוב לדייק את המוטיבציה להשתחרר:

לא רק כדי להשכין שלום בינינו או להימנע מתחושה לא נעימה או צורמת, אלא מכיוון שכאשר אנו לכודים בתוך תקשורת קושרת – נמנע מאתנו להביא לידי ביטוי את האמת שלנו, ולפעול את שליחותנו הייחודית בעולם. החיוניות יורדת, ועמה הכוח לברך את סביבתנו. אנו מאבדים את השייכות החיבור והקשר, גם למי שמולנו וגם לאלוהינו.

זו נעשית לעבודה זרה – משהו שהוא יותר חזק מאתנו מתחיל לנהל אותנו.

או כך לפחות זה נראה.

מספר עקרונות ומושגים המתייחסים לתקשורת קושרת:

"עוינות היא שקר": אנו מתעקשים על כך שכל צורה של עוינות שאנו מגלים אצל הזולת, היא השלכה של הדרמה הפרטית, ובמקור אין בזולת עוינות מכוונת אישית – איש לא רוצה ברעתנו. אלה אנחנו שמושכים את החיצים אלינו. זו עמדת יסוד שעושה הרבה סדר. לכן אנחנו מנתחים את המשפט השני – את התגובה שמזהה ומפרשת עוינות – ומניחים שהמשפט הראשון הוא לא באמת מלכודת, אלא נמצא עדיין מחוץ לתקשורת הקושרת. התקשרת הקושרת מתחילה בפועל רק עם התגובה הדפוסית, עם המשפט השני. צריך תמיד שניים לתקשורת קושרת. להעמקה.

"אי אפשר לצאת מחדר דרמה": זה תקוע כמו חגורת בטיחות של הרכב. ככל שמושכים חזק יותר כך זה נתפס. למעשה הניסיון להיחלץ הוא חלק ממנגנון ההיתקעות. האדם מגלגל את זה שוב ושוב בראשו. מה הוא היה צריך להגיד ואיך היה צריך לעשות, ובעיקר מה לעשות כדי שזה יפסיק להציק לו… להגיד שזה לא חשוב, לא עוזר. וכל כמה שהוא נלחם זה חזק ממנו ולא נותן לו מנוחה. היה עוזר לו להבין שזה המצב: אין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לצאת – גם זה, המאבק לצאת – הוא חלק מן הדרמה.

ההפנוט, התוכנה הקדמונית וחדר הדרמה: מישהו אומר משהו, עושה משהו, ואצל זולתו זה לוחץ על כפתור. כעת מסך יורד, ושוב אין זו המציאות שאותה הוא פוגש. הוא לא באמת בשליטה – התוכנה הקדמונית לקחה פיקוד – זו היא כעת שמנהלת את הדרמה, והיא מנהלת אותה מן המעמקים הפגועים של הילד, אולי אפילו מן המעמקים הפגועים של האימהות והאבות הקדומים של המשפחה. אפשר לזהות את הממד של "ההפנוט", ממנו יתעורר מאוחר יותר האדם ויתהה "איפה הייתי". חדר הדרמה צובע את הכול בצבעיו.

אינטרסים ורצונות: כעת אלה האינטרסים – האינטרסים של הדמות שהוא מגלם בדרמה – זה לא הרצון הממשי שלו. הוא לא מכיר את הרצון שלו. הוא נאבק מלחמה שהיא לא שלו. אינטרסים הם המקבילה של חדר הדרמה לרצון בממשות. אינטרסים הם תמיד ניגוד אינטרסים. ובממשות, בעומק הדברים, אין רצון סותר רצון.

שיחה מוסטת: נגלה לכם שערב קודם הוא רצה להיות איתה והיא דווקא לא התחשק לה. הם לא דיברו על זה. הוא כי לא היה לו נעים להודות שהוא רוצה/צריך אותה, והיא בגלל תחושת האשמה. אבל כעת שהם רבים על הכלים בכיור, כל אחד יודע וגם יודע שהשני יודע, שזה בגלל אתמול בערב. אבל אם היא תגיד לו שזה בגלל זה – הוא יכחיש. זה טבעה של תקשורת קושרת – היא מקיימת שיחה מוסטת על משהו אחד, בעוד שבאמת השיחה היא על משהו אחר.

זרע הכאב ודיבור מוכלל: הכול מתחיל, בעצם, מזרע של כאב אותו הוא מסרב להרגיש, ועליו הוא ממהר להגן. מן המקום האישי, הפגיע, המבויש – נעשה דיבור מוכלל: "את תמיד זורקת את זה עליי", במקום בפשטות – "נפגעתי".

התמכרות והרגל: תקשורת קושרת יוצאת לדרך מתוך תגובה מהירה – תגובת הישרדות נוכח מה שמזוהה כסכנה (בעיקר סכנה לסיפור העצמי) – זהו הרגל, מסלול מוכר שקל להחליק אליו גם אם הכאב זעיר במקור. הרגלי השיחה, האקלים הבין-אישי, האקלים הפנימי – כולם תומכים בכיוון הזה, שמלבד ההרגליות שבו, יש לו גם טעם של התמכרות (ואי לקיחת אחריות).


התייצבות

תקשורת משחררת היא האומנות המאפשרת לנו להישאר מחוץ לתקשורת קושרת – כלומר בתוך הממשות ממש.

והחוכמה הגדולה שלה מתחילה ביכולת שלנו לא ליפול למלכודת של המשפט הראשון (שהיא לא באמת מלכודת (והזולת לא באמת הניח אותה), אלא רק רגישות של האדם שנלחץ אצלו ה"כפתור"),

ובמקום להגיב במשפט שני (בתגובתיות אוטומטית),

להשיב במשפט חלופי (נקרא לו משפט שלישי). וכך זה נראה לדוגמא:

משפט ראשון: אתה מוכן לשטוף את הכלים?

משפט שלישי: לא מתחשק לי עכשיו, מותק.

אבל האמת היא שגם כאן לא המילים והניסוח הם שחשובים (זו דוגמא ללא קרקע) – אלא המקום שממנו הם נאמרים. זהו מקום של "התייצבות".

אם בתקשורת קושרת יש ממד של התמכרות הנה תקשורת משחררת היא תהליך של גמילה. ועם הדיוק, מה שבעבר נטה לגרור לתקשורת קושרת, מתהפך ונעשה למקור של עוצמה.

מה בעצם מסתתר מאחורי ההתייצבות של המשפט השלישי?

אילו עקרונות אנו יכולים לגזור ממנו?

אמנם זהו מעשה ייחודי של נוכחות וערנות (ותמיד האדם נדרש לאומץ לב, כדי לפסוע דרך הערפל ולהגיד את מה שבלתי ניתן להגיד אותו) – אבל יש גם דברים שתומכים בהתייצבות הזו ומזכירים לאדם שלזה הוא נקרא, שזאת עבודתו.

לצורך הלימוד והתרגול (כנגד ההרגל), אנו רוצים לסווג את המשפט הראשון לסוגיו השונים, ובאופן הזה לסמן גזרות שונות של המציאות – "מלכודות" נפוצות שנוטות להפעיל אותנו (כל אחד ומלכודותיו המיוחדות) – ומול כל סוג של משפט ראשון, אנו רוצים לנסח משפט שלישי חלופי שיגלם עקרונות מעשיים, ברי תרגול, של היגיינה נפשית.

העבודה המצטברת על הגזרות השונות תתאסף לקוד אתי עקרוני של כניסה בשלום ויציאה בשלום ממצבים נפיצים – ועוד יותר מכך, היא תיאסף למיומנות של תקשורת בריאה המפיצה מברכתה על סביבתה ותורמת לזכך את האקלים הבין-אישי.

שיעורי בית

נבקש שכל אחד ישלח לנו עשר דוגמאות מחייו, מהעת האחרונה, של תקשורת קושרת – הן תהוונה חומר גלם להמשך עבודתנו. אפשר להתחיל ברקע, ואחר כך קחו לכם את החופש  היצירתי לנסח זאת כמשפט ראשון ואחריו משפט שני (ואפשר גם להמשיך עוד קצת בחילופי הדברים הקושרים). זה לא חייב להיות מדויק במילים כפי שהיו בפועל – אבל שיבטא את רוח הדברים.

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.