התכוונות לסדנת-התייצבות תשע"ז

1.

אנו מציעים מרחב אימונים ללימוד ותרגול "אומנות החיים". ה"מרחב" הוא קודם כל זמן המפגשים, אבל גם כל השנה הזו, הקבוצה הזו. מרחב אימונים, כלומר סוג של מעבדה, מרחב בטוח יחסית, שאפשר להסתכן בו, להתנסות בו בצורה מרוכזת, ללמוד באופן פתוח.

אומנות החיים היא לא הדרך "לענות את התשובה הנכונה" (לא לטעות), "להימנע מן הטרחה" (חיים סטריליים), לקצר תהליכים (פתרונות אחת ולתמיד), וכן הלאה – בעיקר זו האומנות לדייק את המקום שממנו אנו מתייחסים לחיים ופועלים בהם תוך מתן כבוד למורכבות, לרב-קוליות, לאי-מוגמרות, לדינמיות – ולכל מה שעושה אותנו אנושיים.

2.

זהו מקום שמסכים "לעבור בבלבול".

זה כולל בתוכו את הנכונות לפגוש ולגעת (ופחות לארגן, לעקוף, לסדר, ולהצטדק) ואת האפשרות לחצות – להיכנס בשלום ולצאת בשלום. לעבור בבלבול זה להסכים להתבלבל, להסכים להרגיש, לאפשר למציאות להיות פורייה לגבינו.

הדיוק אותו אנו מבקשים ללמוד קשור בעיקר לזה שמול הבלבול אנחנו לא מתפתים ל"עבודה זרה" – עבודה, שבתמורה לתחושת ביטחון, לוקחת אותנו הלאה מן החיים, הלאה מעצמנו, הלאה מעוצמתנו, ומן החיבור שלנו לממשות. אדרבא אנחנו לומדים לעבור בערפל הלא בטוח, בלי לשכוח את עצמנו – את נקודת הממשות (השקט של היחיד) המאירה לנו מאורה.

למעשה אנחנו מבינים שזה לב עבודתנו ותכליתנו בחיים: לזכך את המקום שממנו אנו פועלים שיהיה ביטוי לעצמיותנו, עצמאותנו, ועוצמתנו. זו התייצבות. אנחנו לא שולחים "תחליפים" (מבני הסתדרות, מבני אדם) לחיות במקומנו, אלא בעצמנו (בידיים חשופות) נוכחים. וכך, מול כל עניין ועניין מוצאים את האתגר לייחד את נתיבנו האישי.

3.

הרבה ממהות העבודה הזו קשור ביכולת שלנו לעבור ממרחב הישרדותי למרחב ידידותי – מקום של אינטימיות ושייכות. (שאנו קוראים לו גם המרחב הדיאלוגי-אמוני).

מרחב הישרדותי הוא מרחב של גשר צר מאוד שבו רוב הדברים שאנו עושים מתרגמים לשאלה האם הצלחנו או נכשלנו. אנו לא בונים בית, אנחנו מתאמצים להצליח – מספרים את הסיפור הנכון (עוד לבנה בפרויקט העצמי). מרחב ידידותי הוא מרחב של ים רחב מאוד שבו אין כישלון כלל – רק התקרבות או התרחקות – וגם ההתרחקות אינה כישלון (היא געגועים). כאן, כשאנו בונים בית, אנו בונים בית – יצירה שהיא ביטוי לחדוות נוכחותנו, עוד פרק במסענו.

4.

אנו מבקשים לטבול בתוך המורכבות האנושית כפי שהיא, ולהבליג על הנטייה להוביל אותה אל תוך הנתיב הצר של מושגינו המוכנים מראש עליה. אלה אמנם מסבירים משהו, אבל הרבה פעמים במחיר של השטחה ומיצוק המרחיקים אותנו מניסיון החיים היומיומי ומאנושיותנו הפשוטה. רוצים אנו לצאת אל הממשות, לפגוש אותה דרך סיפורי מקרה, ומה שמעסיק בפועל את המשתתפים ואותנו, ולהישען על המתרחש כאן ועכשיו באינטראקציה החיה של מפגשנו. בכך אנו מכירים ומכבדים את הרב-ממדיות של מציאותנו האנושית, ונעזרים במושגים ובתובנות כדי להעיר ולהאיר אל תוכה בלי לשייף את הפינות – בעיקר כדי לעמוד על הדקויות, להדגיש את מה שעושה הבדל, לראות את הפרטים כפי שהם ולאפשר לממשות לחנוך אותנו לבריאות ועומק.

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.