בעקבות מפגש ראשון של התייצבות – תשע"ז

 

במפגש שאל אורן בצדק – מה בעצם אתם מלמדים כאן? כי ליפול לבור אנחנו יודעים גם לבד. מה החידוש הגדול?

נתחיל בזה שאנחנו לא מלמדים, לפחות לא במובן המקובל – אנחנו חוקרים.

טוב, שיהיה חוקרים – אבל מה אתם חוקרים? מה התכלית? מה יצא לי מזה בסוף? במה אהיה יותר טוב ממה שאני עכשיו בתום התהליך?

אני אוהב את הגישה העניינית והמעשית הזו. וזו הזדמנות גם בשבילי לדייק.

אז הבה נראה מה אני עונה לאורן:

1.

חלק מן העניין הוא שזה תהליך שכלול שלא נגמר. אין "בסוף". הצעד הראשון הוא הצעד האחרון. זה לא שנעבוד קשה ובסוף נזכה בפירות, אלא שהפירות נמצאים כבר מן ההתחלה.

מצד שני הצעד האחרון הוא גם הצעד הראשון. זה לא מסוג הפירות שאפשר להכניס לכיס ולהגיד זהו זה, יש לי אותם, עבדתי קשה ועכשיו הם שלי. כן הם שלך, לעבודה ה"קשה" בהחלט יש פירות, אבל כמו החיים שצריכים לחיות אותם מדי רגע ברגע, גם הפירות הללו לא מתקיימים בכיס. כמו ביוגה, כמו בג'ודו זה אינו אימון חד פעמי, אלא עניין שחוזרים ומתאמנים בו, חוזרים ומתרגלים כדי לשמור על גמישות וכושר.

2.

בסדר בסדר, את החלק הזה הבנתי, אבל אני עדיין עם אותה שאלה ראשונה – על מה מתאמנים? מה הוא אותו "זה" שמשתכללים בו? מה הוא הפרי שאני לא מכניס לכיס? מה, האם מתאמנים בליפול?

זה לא רעיון כל כך מוזר – להתאמן בליפול. בג'ודו כמו גם בהרבה אומנויות לחימה אחרות זה אחד הדברים הראשונים והחשובים שלומדים – איך נופלים.

אז זה מה שאתם מלמדים/חוקרים? איך ליפול?

אפשר ללכת עוד קצת עם המשל הזה.

כן, אנו לומדים וחוקרים את האפשרות ליפול בלי שהפרשנות ההישרדותית תיקח פיקוד ותפעיל את הכפתור של התוכנה הקדמונית. כי כשזה קורה, מתחילים מיד לרוץ במקביל כל מיני תהליכים אוטומטים שלא ממש שואלים אותנו. חדר הדרמה סוגר עלינו בשלב זה מכל עבר, ומנתק אותנו מן המציאות שמזינה ומשכללת אותנו. מה שמוביל לכך שמרגע זה אנו מאבדים את החירות שלנו, את העוצמה שלנו, את העצמיות והרגישות שלנו. הרי הכוח שלנו אינו אלא הכוח שלה – כוח הממשות, וכשאנו מנותקים ממנה, אנחנו גם נחלשים מאוד.

אז כן – זו האומנות של ליפול ולהישאר בקשר עם הממשות.

כמו בנפילה מתגלגלת, אפשר להישען על הממשות כדי להזדקף מחדש. זה משהו שצריך ללמוד את ה"איך" שלו, אבל בעיקר לשוב ולהתאמן. זה שנדגים איך עושים זאת, יעזור קצת והוא חשוב, אבל העיקר זה האימון.

4.

כשהפרשנות ההישרדותית מתחילה – וזה קורה בחלקיק רגע – העולם כולו מתכווץ ומשתטח ואנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בניסיון למצוא לעצמנו מקום בסיפור של מישהו אחר. אנחנו מנסים להיות "בסדר", שהרי לגשר הצר הזה יש רק ממד אחד – הצלחה או כישלון. ולהיכשל פירושו לחדול.

אז במובן מסוים מה שאנחנו לומדים הוא להשמיע לעצמנו את קריאת ההרגעה. כזו שמחזירה אותנו לתלת-מימדיותנו.

זו הקריאה שמחזירה אותנו למרכז העניינים, מזכירה לנו שאין כישלון כלל, ומעודדת אותנו לשוב אל העבודה שלנו, כך שאותה הליכה לאיבוד שלנו – הבלבול או איך שלא נקרא לזה – לא תהיה הליכה לאיבוד במחוזות של גלות – אלא חלק מן הגישוש החיוני המחזיר אותנו הביתה.

במילים אחרות, לא כל ההליכות לאיבוד זהות – יש הליכה לאיבוד פורייה ויש כזו שהיא פחות פורייה. לא כל הנפילות הן זהות. זה לא קשור לטיב הבורות שאליהם אנו נופלים, אלא ליחס שלנו אליהם.

לדיוק הזה של טיב היחס קראנו "לעבור בבלבול".

5.

חוץ מזה, זה נכון שליפול אנחנו יודעים גם לבד, אבל למצוא חברותא נאה לנפילה, זה חלק חשוב בחוכמה. זה עוזר לטפח ולהפנים את קריאת ההרגעה. הכול במקומו.

אז לפחות לשנה הזו – ילווה אותנו המרחב הדיאלוגי ויחנוך את המחקר שלנו,

להיכנס בשלום ולצאת בשלום.

 

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.