לעבור בבלבול

 

לעבור בבלבול,

הביטוי הזה חוזר ויוצר בי חוסר נחת.

כי מה זה משנה אם אנחנו קוראים לזה בלבול או בעיה או קושי או חוסר נחת…. העיקר שנעבור כבר דרך זה וזה יהיה מאחורינו. וזאת היא הבעיה! ההרגל שלנו לצאת מיד מכל איזור של חוסר נחת, מכל רגש מטריד. בבסיס של ההרגל הזה נמצא תהליך בריא השרדותי:  השמש קופחת עלי – אני זזה לצל, הריח לא טוב – אני לא מכניסה לפה. אלו תשובות פשוטות למציאות ברורה. אולם המציאות הרגשית האנושית היא לא כל כך ברורה וחד משמעית ומבקשת אחר מיומנויות אחרות כדי לענות לנסיבות בדרך מברכת.

אז למה "בלבול" – כי בתוך בלבול יש כבר את הכל – גם את חוסר הנחת וגם את הדרך בחזרה ליציבות. זאת אומרת שהנתיב המתאים כבר נמצא בפנים, בתוכנו. הוא לא גלוי כרגע, לא מנוסח בדרך שיכולה לייצר פעולה מיטיבה, אבל הוא כן נמצא בתוכנו, בתוך שלל ההרגשות המטרידים, המחשבות, הרעיונות והאמונות שדוחפים אותנו שוב ושוב לבחור בהרגל הלא מועיל. (אם הרגל מועיל אין מה להתווכח כמובן).

ולמה לא "לעבור" – כי לעבור שוב מריח לי את המטרה שנמצאת מעבר לבלבול. את החיפוש הקדחתני אחר הדרך החוצה. נכון שהמילה "לעבור" יוצרת הרגשה יותר רכה, פחות משימתית, אבל בכל זאת היא מסמנת דרך החוצה.

והבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה היא הדרך החוצה. הלא אם היינו יודעים לא היינו מטריחים את עצמינו לבוא לסדנאות, לקרוא מאמרים, לחפש ספרי עזרה עצמית, ללמוד עוד טכניקה מדהימה. את כל החוכמות שמגלים לנו שם אנחנו כבר יודעים, מנסים ומנסים את הרעיונות וההצעות המפורטים ולא מצליחים להיחלץ (כנראה בגלל שמשהו לא בסדר איתי), וכל זה הופך לעוד ועוד חומר להלקאה וגינוי המפונים כלפי עצמינו. (אם רק הייתתי משתדלת יותר….)

אז מה כן?

לא סגורה לגבי המושג… אולי יתברר בהמשך…..

במציאות –

אשתמש בדימוי הבור של אורן.

הנה נפלנו לבור. עכשיו מה?

אני כבר יודעת שכדי לצאת מהבור צריך סולם. אבל אין לי סולם. אני גם יודעת שאפשר לבנות סולם בעצמי – ראיתי את זה פעם בסרט, אבל אני לא יודעת לבנות סולם. אה… וגם אפשר ליצור מגרעות בדפנות הבור כעין מדרגות – אבל דפנות הבור כל כך קשיחות ואין לי שום כלי חפירה. ו…. אפשר לקרוא לעזרה, אולי איזה אדם יעבור בדרך וישמע את זעקותינו…. אבל כבר בזבזתי את כל הכוחות שלי על פעולות מאומצות שלא הניבו דבר בדרך ליציאה מהבור. (ואפשר לנענע את דפנות הבור הכי עמוק בעולם עד שהוא יפול ונוכל לזחול ממנו החוצה כמו "טוסברהינדי הגיבור" בספרו החביב של שמעון צבר המתאר את טוסברהינדי שהוא הכי גיבור בעולם).

אז מה כן?

בכל רגע שאנחנו עוסקים בתשובות העבר– מה שאמרו לנו בסדנא, מה שקראנו בספר, מה שעבד לנו בעבר – כדי לברוא את העתיד, אנחנו מתנתקים מהמציאות, מהממשות, ממה שקיים ממש כאן ועכשיו. הדרך האנושית לקלוט את מלוא המורכבות של הנסיבות נשנענת על מנגנון שונה ממנגנון החשיבה המוכר לנו. החשיבה כשלעצמה יכולה לשחזר רק את העבר. בתוך חוסר האונים בבור אנחנו זקוקים למשהו חדש. אולי לראיה חדשה של המציאות, או לתנועה לא מוכרת בדרך שלא תאמץ את הרגל שנפגעה בנפילה.

ואיך אפשר למצוא את החדש אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו מחפשים?

ההסכמה לשהות בתוך הנסיבות, לפתוח את כל נימי חושינו למידע המתקבל מחוץ לנו ומתוכינו יעלה מציאות עשירה ומורכבת שתוך כדי ההקשבה תתארגן בעצמה למשהו יותר מובחן, יותר ברור, יותר ניתן להגדרה. משהו שיכול להתחבר למחשבה לא מצד העבר אלא מתוך חיבור למה שקורה ממש כאן ועכשיו. בתוך ההליך הזה מתבררת כמתוך עצמה הדרך החדשה, שלא היתה ידועה לנו קודם. וגם אם לא המצאתי שום דבר, ואני יכולה להשתמש ביכולות הקוליות שלי לקריאת עזרה, בדרך שלא תאמץ אותי יותר מידי כי אני לומדת פיתוח קול, לא הייתי יכולה להשתמש ביעילות בכלי הזה אם לא הייתי עוברת דרך ההקשבה השקטה למציאות, הפחד מחוסר האונים, היאוש מהנסיבות הבלתי ניתנות לפיתרון שנקלעתי לתוכן. למעשה התשובה המיטיבה לנסיבות עשויה להיות תשובה מוכרת לנו מהעבר אבל הדרך אליה היא שהופכת אותה ליעילה עבורנו.

וכאן עולה הפחד מהתקיעות, חוסר האמונה שבאמת קיימת איזו תשובה והיא תתגלה בפנינו אם רק נשב בשקט ונקשיב, עולים הקולות מבחוץ שתמיד אמרו וממשיכים להגיד – מה את עושה מזה כזה עניין, פשוט תחליטי וזהו. ובכלל, איך אורנה יודעת, מה היא חושבת לעצמה….

ועל כך בפעם הבאה…..

ובחזרה למושג – אז איך לקרוא לתהליך הברור הזה בדרך מברכת?

אולי "לנוח בבלבול"?

ואולי מחר הכל בכלל יראה אחרת…..

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.