1.
אין לדון אדם באי-שייכותו.
לא רק שהוא נמצא במצב רוח אחר, אלא שמתוך אותו הלך רוח הישרדותי, כל תפיסת המציאות שלו משתנה, וכל הווייתו (הגוף, מערכת העצבים, הנפש, הנשמה) ממהרת להגיב לאיומים שהוא מזהה סביבו.
כמו שנוהגת לומר בירון קייטי "אני יכולה להבין אותו. אם לי היו כל המחשבות השליליות שיש לו עליי, גם אני לא הייתי סובלת אותי".
2.
באותם רגעים של אי-שייכות הוא עשוי להיעזר בזיכרון שנראה כמו שייך לעולם אחר:
"עוינות היא שקר".
מן המקום שהוא נמצא בו כעת הוא לא מסוגל להבין את זה ממש, אבל הוא נכנע לידיעה שפעם הייתה לזה משמעות עבורו והוא החזיק מזה אמת, וזה עוזר לו לגלות חמלה כלפי עוינותו – היא תעבור, הוא מבין, זה לא קשור לזולת. והנה הוא כבר מתחיל לחוש את האפשרות שהוא יתעורר מצידה השני של העוינות כמו מחלום/הפנוט, ויגלה מחדש את אהבתו.
3.
הגישה הקלסית בפסיכותרפיה ניגשה אל האדם הסובל כמי שהחליק ממצבו הנורמלי, ויש צורך להחזירו למצב תקין – למצב הרגיל, הנורמלי, שהתקיים לפני ש"ירד מן הפסים".
אבל עם השנים עלו יותר ויותר ביקורות להיבטים המכניים בגישה זו – מה גם שלמרות שנים רבות של פסיכולוגיה נראה שאחוז האנשים המדוכאים רק הולך וגדל[1]. ומתוך ביקורות אלו גם הלכה והתגבשה עמדה שבסופו של דבר קיבלה את הכותרת "פסיכולוגיה חיובית".
את ההבדל בין שתי הגישות ניתן להמשיל בהבדל שבין טיפוס מן המספרים השליליים אל נקודת האפס, לבין התנועה הלוליינית מנקודת האפס במעלה המספרים החיוביים. לתנועה הראשונה יש יעד מוגדר שהוא גם התקרה שלה. לתנועה השנייה יש מגמה וכיוון אבל אין נקודת סיום. על פי הפסיכולוגיה החיובית, חיי האדם הם מסע של גדילה והתפתחות – השתכללות אין-קץ. מטרת ה"פסיכותרפיה" איננה להחזיר את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, לפנות חסימות כדי לעזור בהמשך הזרימה וההתחדשות. ממילא גם הוסב הדגש מחקר הסבל, לחקר השמחה, וממודל של תיקון וריפוי, למודל של לימוד והתפתחות.
4.
במילים אחרות: במקום להתייחס לקושי הנפשי כדבר מה "לא-בסדר" שקורה – עניין שאולי הוא באחריותו של האדם, ועושה אותו, במובן זה, חוטא ואשם – רואות בו הגישות ההתפתחותיות הזדמנות לגדילה, למעשה, הן שומעות כאן את קריאתה של הנפש, ומזהות במשברים את כאבי הצמיחה שלה. הכאבים הנפשיים, הן אומרות, הם תופעת לוואי לשאיפתה של הנפש לגדול. זה הכול.
זו פרשנות ידידותית יותר,
אבל אולי גם מציאותית יותר.
פונות הן כך לא רק אל הילד הפצוע, מעמידות אותו במרכז הדרמה, אלא גם אל החלק הבוגר, המוכן להתנסות, שהוא רחב מספיק להכיל גם את הילד הפצוע.
5.
ימימה אביטל (משיטת ימימה) מבחינה בין הילדה ללומדת.
הילדה היא אותם חלקים פגועים באדם שקפאו בזמן, וכמו סכרים שאוספים אליהם את הסחף, הם נעשו עם השנים למקורות של עומס ומעצורים בצמיחה.
ואילו הלומדת היא הבוגר שמסוגל להכיל את הפגיעות, בלי להיבהל ולהפוך אותן למעצור – היא חוקרת באופן ידידותי, סקרנית לגבי ההוויה אותה היא לומדת, וממנה היא ממשיכה לזרום ולגדול.
6.
הילדה תמיד תהיה חלק מן הנפש, אין טעם לנסות לתקן אותה, או לנסות לחזור אל האוטופיה הסימביוטית שהיא כביכול מציעה. יש לה את התפקיד שלה, ולנו יש את הכוח ללמוד להפריד בינה לבין הלומדת, וכך לבחור לשוב אל נהר ההתנסות וההתפתחות.
7.
מה שעומד כאן במרכז הוא לא לחזור לשגרת החיים הרגילים והנורמליים, אלא דווקא ללמוד לחיות באופן בלתי רגיל.
יש רובד הישרדותי בחיים, זה בטוח, אבל ההישרדות היא לא חזות הכול, ולא טעמם. העמדה הרואה את עיקר החיים כמאמץ הישרדות והסתדרות, והחזקת מעמד, ועשיית הדבר הנכון כדי להגיע לסוף החיים עם ציונים טובים – מוכתבת על ידי הילדה הפגועה.
הפסיכולוגיה החיובית, מנגד, רואה בחיים מרחב בו האדם נקרא לרקוד את ריקוד חייו ולהשפיע מן הברכה המיוחדת החתומה בנפשו.
זהו מסע אישי. אבל בו בזמן, גם מסע עולמי.
8.
אני חושב על המורכבות של חיי הנשואים. הסחף העצום של הרגלים והתניות שלא מאפשר לבני הזוג לראות זה את זה. הם כמו תינוקות שנשבו, פועלים באפלת המסורת שמגבה את מעשה השליטה ההדדי, נתונים לדפוסים שהם גם בלתי נראים להם, וגם בלתי ניתנים לשינוי. אלה אנחנו, המביטים מבחוץ, שנוכל לזהות להעיר ולהציע – בדרך כלל לחינם. כי מה שרואים מכאן, לא רואים משם. זו אפלה גדולה שמנהלת אותם.
הבסיס לאפלה קשור למהות הברית שכרתו ביניהם.
כשהם הבטיחו זה לזה אהבה לנצח, שמעו אותם הילדים הפנימיים שלהם שה"נצח" הוא מילה חשובה בשפתם. הם הרי בדיוק רוצים את זה – שהדברים לא ישתנו לעולם, שהכול יהיה בדיוק על פי הפנטסיות הסימביוטיות שלהם, קפוא בזמן.
וכך, בשעה שהללו ניצבו מתחת לחופה, כרתו הילדים ברית משלהם וזו נעשתה הכתובה הממשית של זוגיותם – אתה לא תשתנה, ואני לא אשתנה, והכול יהיה בסדר. מה שמנהל את חייהם אם כן, זה שני ילדים פגועים שנדרו נדר.
גם אם כלפי חוץ נראה שיש להם הרבה מריבות, המריבות הן סוג של שיתוף פעולה מסביב לנדר.
9.
אם המסע משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית הוא קשה ליחיד, על אחת כמה וכמה הוא קשה לזוג שהברית הזו שכרתו הילדים הפגועים להגן זה על זה, סיבכה את כל זרועותיהם ורגליהם בתוך השייכות הסימביוטית.
אבל,
לזוג יכול להיות בכל זאת יתרון אחד בולט – התקשורת ביניהם.
זו היא שמטעימה אותם משברים מכל סוג ומין, בועטת ונושכת ומאיימת בפרידה, ומוסיפה את ילדי הבשר ללמד אותם בינה.
וזו היא שתסייע להם כשיחליטו לשנות סדרי בראשית ולבסס את זוגיותם על השייכות הדיאלוגית.
10.
ובכן, חזרנו לשאלה היסודית – איך עוברים משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית?
איך לומדים לעשות את אותה תנועת נפש של פרידה?
שזה כמו לשאול:
איך חוזרים להיות לומדים – אנשים מעוגנים בממשות, מוכנים להתנסות?
שזה כמו לשאול:
איך נגמלים מהתמכרות?
11.
והנה אקורד סיום נאה ברוח דברים אלו:
https://www.youtube.com/watch?v=JRMOMjCoR58
[1] לא שזה עזר הרבה – אחוז המדוכאים רק ממשיך לעלות…
תגובה אחת על לקראת מפגש עשירי – פסיכותרפיה כלימוד