1.
אני רוצה לספר לכם סיפור:
לא תכונות אישיות אלא מקומות נפש.
לכל מקום כזה יש רגשות משלו, שפה משלו, דרכי תפיסה ומחשבה משלו, גם אם כלפי חוץ נראה שאלה אותן מילים ואותו עולם הנשקף מחלונו. אנו עוברים בין המקומות אפילו בלי להבחין בהתאמות שעושה נפשנו במעבר ממקום למקום. בשבילנו אלה פשוט מצבי רוח שונים, או ביטויים שונים לאישיותנו האחת. לא מודעים באותו רגע לאופן שהמכלול כולו השתנה עם המעבר. רגע אחד נראה העולם שמח, ובמשנהו קודר.
2.
יש אינספור מקומות כאלו, ברובם אנחנו עוברים בלי בכלל להבחין שעברנו בהם, הם אפילו לא מקומות ממש, לא הייתה להם הזדמנות עדיין שמישהו ישב בהם. במקומות אחדים אנו עוצרים ומתיישבים ואלה נחשבים בשבילנו למקומות ממש.
המקומות הללו הם בו בזמן אישיים ולא אישיים.
הם אישיים כי באותו רגע אנחנו שם ויש לנו דרך מיוחדת להיות בהם,
והם לא אישיים כי אלה מקומות ששותפים כנראה לכלל האנושות.
3.
יש אינספור מקומות כאלו. וכל הזמן הולכים ונוצרים חדשים.
יש מובן שבו שום דבר אנושי אינו זר לי – כל מקום שהוא אפשרי עבור מישהו בעולם הוא חלק מן הזיכרון הקולקטיבי, וממילא אפשרי גם עבורי. יש בי גם את המשוגע, גם את האנס, גם את הצדיק. אין מישהו שאין בו.
4.
חדרי הדרמה השונים הם מקומות, הלך רוח קפקאי הוא מקום, דיכאון הוא מקום, חרדה היא מקום, שקט הוא מקום.
אף אחד מן המקומות הללו הוא לא תכונת אישיות הצרובה בנפשי.
גם אם יש מקום שאני מבלה בו זמן רב וחוזר אליו שוב ושוב, עד כי נדמה שזה מי שאני – באמת זה רק מקום. אפילו לא מקום אישי שלי – אני חולק אותו עם כלל האנושות.
ומנגד, גם אם יש מקומות שאני לא מגיע אליהם, שמעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה – עדיין אין זה אומר שהם לא חלק ממני. אם הם חלק מן האנושות – כנראה שהם גם חלק ממני.
5.
זו תפיסה רכה יותר של האנושיות, המכבדת את ריבוי הפנים האנושי, ונוטה לא לעשות דרמות גדולות ממופעיה השונים של האישיות.
צעקתי, יצאתי מגדרי, ואני נבהל מעצמי – לא האמנתי שיש בי כזו אלימות. כעת אני מתחיל עם חשבון נפש מייסר על מי שאני או על החיה הרעה השוכנת בתוכי.
ובכן, יש לי חדשות בשבילך: יש בך אפילו עוד יותר אלימות מכך. אבל האמת היא שזה לא אישי, ואפילו לא נמצא בך – זה מקום שאתה מסוגל להיות בו. אם הוא חלק מן האנושות – הוא גם חלק ממך. העובדה שאתה מסוגל להיות בו – ולמעשה היית בו ממש – איננה אומרת עליך – על מי שאתה באמת – שום דבר חדש או יוצא דופן. אל תחפש את עצמך שם. אלה רק מקומות-נפש.
6.
וכמובן, אנחנו יודעים שכאשר עיתונאים, מגישי תוכניות הרדיו, עורכי החדשות ואחרים מצקצקים בלשונם, נסערים מאיזה מעשה עוולה שעשה פלוני – הם עושים כן לא מכיוון שהם עצמם לא היו מסוגלים בנסיבות מיוחדות לחולל את אותם מעשים, אלא מכיוון שהם צריכים להרחיק מעצמם את האפשרות הזו, שיש חלק בנפשם שיודע שהיא דווקא אפשרית להם. הם מרחיקים את עצמם מחשד פנימי, ומרחיקים את עצמם מחשד חיצוני.
הם לא מבינים שהתכחשותם, אותה הם מביעים בקולי-קולות, היא גם מה שבסופו של דבר עושה אותם פגיעים יותר למקומות הללו. ודווקא מי שמכיר בכך שכל האנושי פתוח בפניו, יכול לנווט את דרכו בין המקומות השונים ביתר חירות. המקומות לא כופים את עצמם עליו.
7.
ישנם מקומות שכיחים יותר שיש להם שמות מוכרים והרבה אנשים מבקרים בהם. ויש מקומות ייחודיים יותר, לפעמים גם קטנים יותר בהיקפם, ומעטים המבקרים בהם. מטבע הדברים לא נשים לב כשנחלוף בהם או נתיישב בהם זמן קצר. אולי זה רגע חולף לפני שקיעה שמאופיין במצב רוח מסוים ומבט החודר לפרטים הקטנים. אולי קשר מיוחד שנוצר עם אדם קרוב. אולי חוויה מינית יוצאת דופן…
לפעמים אנחנו הולכים בנתיבים סלולים היטב שרבים ההולכים בהם, ופתאום צריכים לעשות פיפי ויורדים מן הנתיב הראשי, ואגב כך מגלים פיסת אחו ירוקה, ממש מיני-עולם הנמצא קרוב לכאן, שאנו שבים ומבקרים בו לאחר מכן, ואולי גם מספרים לחברנו. מי היה מאמין שהמקום הזה קיים.
יש רבבות מקומות בזיכרון הקולקטיבי של האנושי[1], ואינספור מקומות שעדיין לא התגלו. הם מחכים לאדם ראשון שיתיישב בהם מספיק זמן ויהפוך אותו לחלק מן האנושי.
8.
ובכל זאת אפשר לשאול – גם אם רבים המקומות עבור האנושי, נראה שכל אדם נוטה לבקר במספר קטן של מקומות נפש מסוימים. מדוע דווקא אלה?
באותה המידה אפשר לשאול לגבי מקומות פיסיים ממשיים. לו היינו עושים מפת מרחב-זמן המייצגת את כל המקומות שבהם אני נמצא כפול מידת הזמן שאני נמצא בכל מקום כזה, נגלה שאני מאכלס שטח קטן מאוד מכדור הארץ.
מדוע אני גר היכן שאני גר? מדוע אני מסתובב במקומות שאני מסתובב בהם? רוב המקומות שאני לא מבקר בהם לא חייבים להיות בארץ רחוקה, הם יכולים להיות בשדה של השכנים, אפילו בחדר המדרגות, שתמיד אני עובר בו, ומעולם לא התיישבתי בו לרגע.
9.
מדוע דווקא מקומות נפש אלה הם המקומות השכיחים שאני נמצא בהם?
הרבה קשור לאופן בו גדלתי – אלה מקומות שירשתי מהוריי וסביבתי, מקומות שבהם מסתובבים חבריי, ולמדתי להסתובב בעצמי בצעירותי.
אלה נסיבות חיי – פעמים רבות המקריים – שהביאו אותי למקומות אלו, ומנעו ממני להגיע למקומות אחרים. עם הזמן אני מפסיק לשים לב לפניות הרבות שיש בדרכי – הרגליי מוליכים אותי במסלולים המוכרים, מושיבים אותי באותם מקומות אופייניים שאחר כך אני מזהה עם אישיותי. לו הייתי מבחין בפניות, ומעז לפנות בהם ימינה במום להמשיך ישר, היו מתגלים לי עולמות חדשים. כמה פעמים זה קורה לכל אחד מאתנו לגבי המקומות הפיסיים? על אחת כמה וכמה לגבי מקומות-הנפש.
10.
וכמובן גם המציאות של מה שקורה עכשיו מכתיבה מקומות.
זה יכול להיות מחלה, מפגש עם מישהו חדש, אירוע יוצא דופן, אווירה כללית מסביב. נסיבות שבסופו של דבר כמו מושכים אותי בכוח מחוץ למסלוליי המוכרים ומושיבים אותי במקום חדש. חדש בשבילי, קרוב לוודאי לא חדש עבור האנושות. למשל, הפעם הראשונה שישבתי ליד מיטתו של אדם גוסס. זה מקום חיצוני – אבל בחסות מציאותו, יכול להיות שהוא גם משך אותי למקום פנימי-נפשי שלפני זה לא הכרתי. כמובן, אפשר גם שלא. אפשר שאשב ליד מיטתו ועדיין אהיה באותם מקומות נפש מוכרים.
וכמובן זה לא חייב להיות אירועים דרמטיים. יכול להיות שאני לוקח חלק בקבוצת לימוד שעם הזמן – בתוך כל מפגש ומעבר למפגשים – מנכיחה בחיי תדר חדש שלא הכרתי. והרי לכם מקום חדש. בוודאי כך בנוגע לבן או בת זוג.
11.
אז יש הרבה דברים שהביאו אותי למקום שאני נמצא בו כעת, בין אם הוא חדש, ובין אם הוא ישן ומוכר.
בכל מקרה זה רק מקום. כעת אני כאן.
דרך מקום הנפש הזה העולם נראה לי ומרגיש לי באור מסוים. הוא נותן פרספקטיבה שאין למקומות אחרים, אבל נעדר ממנו הפרספקטיבה של המקומות האחרים.
ייתכן שאני נמצא במקום הזה רק לרגע קל, לפני שאמשיך לבא אחריו,
וייתכן שאני אשאר כאן עוד זמן רב. שאני בעצם תקוע כאן.
מדוע אני תקוע? מה מפריע לי לזרום הלאה מכאן?
12.
זו שאלה חשובה. במיוחד לאור מספר המקומות הקטנים שאנו נוטים לבלות בהם.
רבים מהמקומות הללו מסבים לנו סבל, ובכל זאת הם נראים כמו חלק מאישיותנו, גורל שנגזר עלינו, ואנו שבים אליהם שוב ושוב. ופעמים רבות כשאנו כבר נמצאים בהם, איננו יודעים איך לצאת מהם למקומות חדשים ואחרים. זו אותה שיחה שאני מנהל עם אימי כבר חמישים שנה.
אנחנו לא מזהים אותם רק כמקומות אפשריים – הם נחווים כמציאות טוטאלית.
מדוע, אם כן, אנחנו נתקעים לפעמים במקומות מסוימים?
13.
אולי בדיוק בשלך כך: משום שאנו מאמינים שהם האמת. (או שיש איזו אמת הקשורה להימצאותנו בהם).
יש בנו חלק שאפשר לקרוא לו החוש-למציאות. הוא זה שעוזר לנו להבדיל בין דמיון למציאות. כלומר, לא רק להתרשם מן התוכן, אלא לזהות אם התוכן הוא אמיתי או לא, אם זה חלום, למשל, או מציאות ממש[2]. זה חוש "אוטומטי" שפועל בנו. אם למשל אני צריך להכין שיעור לקבוצה תיאורטית שאני מדמיין, יהיה לזה טעם אחר לגמרי מאשר אם אני צריך להבין שיעור לקבוצה קונקרטית שאני פוגש מחר. הקונקרטיות של הקבוצה מחר, העובדה שזה הולך לקרות ממש, עושה משהו ששום הדמיה לא תוכל לעשות.
זה לא אומר שאי אפשר להוליך שולל את החוש הזה. כך למשל אם מדברים על סרטן באופן כללי, זה עשוי להכניס אותי לחרדה מסוימת רק מטעם התוכן. ואם באותה שיחה מישהו יגיד לי – אולי יש לך סרטן? זה יעשה את זה מוחשי יותר. אבל זה יהיה לגמרי שונה אם אלך לרופא שיבדוק ויאבחן ויקבע – יש לך סרטן. באותו רגע החוש-למציאות ירגיש את מלוא הקונקרטיות של הדבר הזה. העובדה שיש לי סרטן – תכה בי. זה כבר לא יהיה תיאורטי. כל חיי ישתנו מרגע זה. אלא, שכמובן, יכול להיות שהרופא טועה, וכל זה הוא הולכה שולל של החוש למציאות. לו הייתי יותר קשוב לגופי – אולי הייתי יכול, בעזרת אותו חוש למציאות, לזהות זאת. אלא שלמילים גדולות כמו "סרטן" יש השפעה.
14.
דאגה ממחלה היא מקום.
אני יכול להגיע אליו מסיבות שונות: זה מקום שאני רגיל להגיע אליו, זה מקום שכיח אצל הוריי, בדיוק דובר בו בסביבתי, אני חש כאבים בריאות…
וכמו כל מקום אחר, אני יכול לשהות בו זמן מה ולהמשיך הלאה. הכאבים עוברים, מדברים על דברים אחרים, אני נסחף למקומות אחרים שאני רגיל אליהם, מכין ארוחת ערב לילדיי.
אבל לפעמים יש משהו שנועל אותי במקום הזה ולא מאפשר לי לצאת ממנו:
המחשבה שזו אמת.
15.
זו רק מחשבה, ועם זאת, היא לא נפרדת מאותו חוש-למציאות.
אותו אני רוצה לכבד במלוא הרצינות, ולא להתייחס אליו בתור "רק מחשבה".
תיאורטית, המחשבה שזו אמת, היא ביטוי מילולי לחוש-המציאות. אבל בעולם האנושי המורכב שאנו חיים בו, יש הרבה כוחות חזקים שפועלים לשבש את החוש למציאות. המילים הם דוגמא לכוח כזה. בגלל זה גם הפעוט ייעלב מזה שאחיו קרא לו עכבר, ויתעקש עם אימו שתאשר שהוא לא עכבר. כמובן, יש בו חלק שיודע שהוא לא עכבר, אבל הוא עוד לא יודע אם אין למילים הללו כוח להפכו לעכבר.
בתורות המזרח קוראים ל"מחשבה שזו אמת" בשם "הזדהות".
ואני כאן כדי להדגיש שהחוש למציאות הוא חוש יקר ובלעדיו לא היינו יכולים לפעול בעולם, והבעיה היא לא איתו, אלא להפך – בהולכה שולל שלו, בעיקר על ידי מילים וסיפורים.
16.
בכל אופן, זו הנעילה שסוגרת אותנו במקום מסוים.
בלשון המזרח – אנחנו מזדהים עם המקום הזה.
זו נעילה קטנה – כבר נתתי במקומות אחרים את הדימוי הזה של קופסת קרטון המתקפלת ולבסוף יש איזו לשונית קטנה שנועלת את כל הקיפול. כך גם כאן, עולמות התוכן והמציאות יכולים להיות רחבים ועשירים. והנה אני בא בשערם, נהנה מיופיים וממשיך הלאה, למקומות אחרים (כל מקום הוא מברך בדרכו, ויש לו בשורה לבשר). אבל אז, אני נתקע בהם. משהו נועל אותי בפנים. המחשבה שזו אמת – כלומר, האמת היחידה.
לכאורה המחשבה הזו לא הוסיפה שום תוכן מיוחד משל עצמה – היא לא מרכיבה לא את הקירות של הקופסא ולא את המכסה שלה – ובכל זאת זו היא שנעלה.
ומה עכשיו?
17.
החוש למציאות מחבר את האדם לממשות, וממילא גם מאפשר פוריות. אם אני חולה, אני מתחבר לממשות, וזו היא שמרפאת אותי. משמע, החיבור לממשות תמיד לוקח אותי הלאה, מעביר אותי ממקום למקום. אבל אם מה שאני מתחבר אליו באופן הזה (דרך אותו חוש למציאות) הוא דווקא רעיון שלא קשור למציאות – הרי שאני נותר תקוע באשליה.
הדברים מתחילים להשתטח בשלב הזה.
18.
האם זה אומר שאין "אני"? שהכול הוא רק מקומות נפש לא אישיים שאנחנו נמצאים בהם?
לא לגמרי – כי כל אדם בא עם חותם נשמה ייחודי שהוא עודף למקום.
אז נכון, כל אחד מאתנו הוא רסיס-אור מנפש אלוה ממעל, ובמובן הזה עשויים מאותו חומר נשמתי, אבל! כל אחד בקע מסדק אחר וזה העניק לו את צביונו המיוחד.
סדק – כלומר ההצטלבות הנסיבות, הזמן, המקום, ועוד כל מיני מימדים שאיננו מכירים, ושמבטאים את הקריסה של האור הלבן אל תוך הקונקרטיות הייחודית והצבעונית.
כל אדם הוא נקודה ייחודית.
19.
ובכל זאת, במה כוחו של ה"אני" הייחודי הזה?
הוא החירות לנוע בין המקומות הללו, והעדפה הלא מכאנית בין המקומות.
אני אומר "העדפה לא מכאנית" כי בדרך כלל אלה המקומות שגוררים אותנו אליהם, ומנגנונים מכאניים שאחר כך נועלים אותנו בתוכם. ואילו האני מבטא את הטעם האישי שהוא שונה משאיבה זו של המקום.
[1] ראי בהקשר זה את המושג "כרונוטופ של בחטין
[2] אני יודע שהרבה דיונים פילוסופים נבנו על אי היכולת להבחין בין חלום למציאות, אבל במובן היומיומי והקונקרטי, לחלום ולמציאות יש טעם אחר. יש בי חלק, כשאני חולם, שיודע שזה רק חלום. לא כן במציאות. זה הבדל ממשי, גם אם הספקולציות הפילוסופיות אחר כך יכולות להמשיך לטעון שאולי המציאות גם היא חלום.