אי-שניות

1.

השניות כואבת.

הדיכוטומיות התדירות שאנו עושים בין ימין לשמאל, בין טוב לרע, בין מצב נפשי מקולקל למצב נפשי מתוקן, בין תדר דרמטי למה שאינו כזה, בין הלא מואר למואר – כל זה יוצר סוג של גירוי מתמיד ואי-שקט, כביכול מה שנמצא לעולם אינו מספיק, תמיד הוא לא נכון, לא בסדר, ותובע מאתנו שנמצא לו פתרון, שניישב אותו בעזרת איזו אמת גדולה.

לעולם אי אפשר לנוח, תמיד יש עבודה לעשות, מקום שכביכול צריך להגיע אליו, מאמץ להיות מישהו אחר, משהו אחר, להתקדם, להצליח…

וזה כמובן מבליע את העמדה הביקורתית, שיותר משהיא ביקורת מודעת ומוצהרת, הוא פשוט קושי להיות נוכח, לאהוב את מה שישנו ואת מי שאני בתוכו. וכך אותו אידיאל של אדם מתוקן או מצב מתוקן, נעשה לסוג של מנוסה.

למעשה, עצם הפיצול הזה, החלוקה הזו, השניות הזו – הוא בריחה.

זה כואב.

2.

כואב הפיצול הזה בין האדם לעולם, בין המחפש לפיתרון, בין הצופה לנצפה, בין העושה לנעשה – פיצול המשאיר את האדם מנותק ומבודד במאמץ הגדול שלו. מן פרדוכס כזה שלא ברור איך אפשר לצאת ממנו, שהרי ככל שהוא מתאמץ יותר כך הוא מבודד יותר. אבל זה לא אומר שאם הוא מתאמץ פחות הוא פתאום נעשה נאור או מאושר.

3.

בתורת המזרח ניתן לפרדוכס הזה תשובה בדמות תורת האי-שניות – אדוויטה.

נציגים בולטים בזמן המודרני לגישה זו הם: רמהנה מהרישי, ניסרגדתה מהרג', פפג'י, רמש בלקסר, ז'אן קליין, ואפילו, במובן מסוים, קרישנמורטי. (ועוד רבים רבים אחרים)

כולם מצביעים על הפיצול בתור מקור הסבל שלנו,

ובמיוחד על אותו מאמץ "להיות מישהו" (becoming) לתקן, לחפש פיתרון, לגאול את עצמנו מייסורים. מאמץ, שבהיותו מושתת על דפוסים ישנים, בעצם רק מעצים ומפרנס אותם, ותוקע את האדם במעגל היזון חוזר וללא מוצא.

כל זה, כך נאמר באדוויטה, הוא אשליה – אשליה של שליטה.

כי באמת אין לנו שליטה.

השליטה מבוססת על המחשבה שהעושה והעולם הם שני דברים שונים. והנה הוא טורח ומתאמץ לתקן דבר מה בעולם ששונה ממנו. אבל באמת האדם והעולם הם דבר אחד – ללא פיצול. והדברים פשוט קורים. לא כי האדם עושה אותם – האדם עצמו ועשייתו הם חלק מן הדברים שקורים. חלק מן העולם שקורה.

4.

כמובן, לאורך השנים הרבות של קיומה קמו לתורת האדוויטה פרשנויות רבות.

לאחרונה נתקלתי במורה בשם טוני פרסון, ומצאתי שקולו הוא אחד הצלולים ביותר בעניין הזה. הוא לא מתבלבל, והולך עד הסוף. ויש בזה משהו מאוד משחרר.

מזמין אתכם לצפות לפחות בעשר הדקות הראשונות. זה נעים (לא כואב):

https://www.youtube.com/watch?v=em2g2eFQUFQ

 

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *