1.
אין סיפור שלא סובל מחוסר ביטחון.
גם הנרטיבים הגדולים והחסונים ביותר עדיין חשים מאוימים וזקוקים להיות מסופרים שוב ושוב, במילים ובמעשים.
גם כנגד הכרסום הטבעי של הזמן והשכחה, וגם ובעיקר כנגד סיפורים אחרים.
ועם זאת, יש סיפורים שבכל זאת מצבם רעוע יותר מזה של אחרים. וזה עליהם ועל בעליהם שאני נותן את התווית של "חוסר בטחון סיפורי".
2.
מי סובל מחוסר ביטחון סיפורי?
- אנשים שלסביבתם יש סיפור שלא כולל אותם בתוכו. או שכולל אותם באופן שבו הם נעשים בלתי נראים.
- אנשים שבחרו ללכת שלא בדרך המקובלת אבל שיחד עם זאת אינם נאחזים באידיאולוגיה.
- אנשים שאין להם אנשים קרובים עמם הם יכולים לדבר על הדברים הללו, ולחוש "לא שייכים" ביחד.
- אנשים שאין להם הרבה הזדמנות ללמידה וחקירה ופרשנות יצירתית של המציאות.
- אנשים שחיים בתרבות רב-סיפורית אקלקטית ואשר בעצמם משתמשים בפרקטיקות הלקוחות מסיפורים שונים, בלי שיהיה איזה סיפור מאחד ומנהיג ששם כל תת-סיפור במקומו.
- אנשים שאין אף תחום בחייהם שיש בו סיפור יציב ומגובה בקהל. שאין להם סיפור בסיסי לסגת אל תוכו.
ואולי זה לא קשור רק לנסיבות חייהם אלא לדברים אחרים – אבל בסופו של דבר זה מסתכם לזה: הנה הוא האדם, ויש לו חוסר בטחון סיפורי.
אם רוצים אפשר לעשות סקר ולתת ציון לכל אדם על פי המידה שהוא סובל מעניין זה.
3.
ככל שהמרכיבים מהם עשויים הסיפורים בנויים ממוטיבים שיש עליהם הסכמה רחבה יותר של ה"קהל" – משמע ככל שהם כלליים יותר – כך הם חומר טוב יותר לבניית סיפורים.
ויש חיפוש מתמיד אחרי ה"חומר הטוב" הזה. בדיוק כשם שאנשים ממשיכים לחפש אחר לבנים איכותיות לבניית בתיהם.
כל מגמות האופנה בלבוש ובתחומים אחרים מבוססת על החיפוש הזה.
4.
וכשאדם מספר סיפור שבנוי מחומר טוב,
הוא ממילא גם מתקשר בכלליות של הסיפור,
ונעשה שייך לקהל. ונעשית לו שייכות. יציבות.
אבל גם השתעבדות לסיפור הכללי הזה.
(היזהרו בחומרים שאתם משתמשים בהם לבניית סיפוריכם…)
5.
כשאדם שומע שוב ושוב את אותה אמירה, שהיא לא בהכרח שייכת לסיפור המקורי שלו, הדבר משפיע עליו. קודם כל כי ייתכן שבאחת הפעמים הללו האמירה הזו נזרעה במקומה הנכון, והפכה למרכיב של התגלות ופרשנות מחדש. זה יכול לקרות גם בפעם הראשונה, אבל יש סיכוי סביר יותר שזה יקרה כשזה מושמע שוב ושוב בהקשרים שונים, במקומות שונים.
אבל גם מכיוון שעצם ההצטברות של האמירה שוב ושוב הופכת אותה לשייכת לסיפור של הכלל. כלומר, יש כאן המרה בין סיפור שמושמע שוב ושוב על ידי אדם אחד לבין סיפור שמושמע על ידי אנשים רבים. שני הריבויים הללו מתלכדים ומשפיעים באופן דומה על הנפש. וכבר אמרנו שככל שמרכיב סיפורי הוא כללי יותר, כך הוא חומר טוב יותר לבניית סיפור.
אולי.
למילים יש המון כוח. ולמילים שחוזרות על עצמן עוד יותר.
אולי.
6.
ויש הבדל מאוד גדול בין להיות מספר – בין הפעולה האקטיבית הפרשנית שהיא עונג גדול ועוצמה וחיוניות, לבין להיות קורבן של סיפור. סיפור דרמטי שטוח.
אדם יכול להתמסר לפרשנות יוצרת כשיש מסורת של פרשנות או כשזה סוג של אומנות או משחק, אבל כשמדובר בסיפר "אמיתי" (סיפור הישרדותי) הרבה פעמים כל זה מתהפך עליו והוא מאבד את המשחקיות, היצירתיות ואת ברכת הפרשנות. הוא נעשה קורבן של הסיפור.
7.
היצירתיות, מעצם טבעה היא דיאלוגית. היא נובעת במרווח בין אדם לזולתו, בין האדם לעולם.
8.
הפרשנות היצירתית מביאה עמה חיוניות.
כשמקשיבים לאדם שמספר סיפור חי, בפרשנות יוצרת, החיוניות הזו יכולה להיות מדבקת. וזה נכון גם אם לכאורה הוא מספר סיפור שכבר הושמע. אם הוא מספר אותו באופן חי, באופן יצירתי, כ"משחק" כמהלך של עונג, זה יורגש גם על ידו וגם על ידי אחרים שיצאו לחופשי בעצם הקשבתם לסיפורו.
9.
האם זה אומר שיש כאן שני נתיבים של בטחון – האחד הוא של סיפורים ברורים ובטוחים, השני של יצירה? ואולי זה אומר שאנשים שיש להם חוסר ביטחון סיפורי גם נוטים (אבל לא בהכרח) להיות משוררים?
אולי.