1.
מה הופך סיפור לסיפור טוב?
לכאורה זה פשוט – אם אמנם כל התנהגות מונהגת על ידי סיפור, כי אז סיפור טוב מתייחס להתנהגות מסוימת, והוא טוב כשהוא מאפשר להתנהגות הזו להיות במיטבה.
מה היא התנהגות במיטבה?[1]
האם אנחנו לא נדרשים כאן לסיפור חדש שיגדיר מה היא התנהגות מיטבית?
2.
אני הולך עם הגדרתו של דוד בן יוסף:
איזה זרם זורם בי – זרם מענה של אין-אונות או זרם מהנה של און-אונות?
משמע, התנהגות מיטיבה היא כזו שבהתנהגותי אותה אני מתמלא חיוניות.
בניסוח קצת יותר מפורט, זו התנהגות/התייחסות/פרשנות אשר תומכת בעצמאותי, עצמיותי, עוצמתי. כל אלה הם לא מופעים עצמאיים פנים-פסיכולוגיים אלא מבטאים את עומק החיבור למציאות, את הזרימה שלי (התנופה), את האהבה שבי.
זה נשמע כמו סיפור גדול, אבל באמת זו איכות מוחשת, ממשית – ביולוגית ממש.
כמובן, להגיד שזו האיכות המרכזית המגדירה מה הוא היחס המיטבי להוויה, זה סיפור. אנשים אחרים יכולים להגיד שהתנהגות מיטבית היא ההתנהגות המועילה, או ההתנהגות התורמת לחברה, או המשיגה את המטרה. אז בצד האיכות הממשית זה גם סיפור מסגרת הנותן חשיבות לאיכות זו. האם הסיפור הזה הוא טוב?
3.
ייתכן שמקור הקושי שאדם חוזר ונתקל בו לאורך חייו, הוא הסיפור שמלווה את עשייתו המסוימת ומנהיג אותה על פי נתיבו.
העניין הוא שכמעט אף פעם לא מדובר בסיפור יחיד, אלא בהרבה מקטעי סיפורים האחוזים יחדיו, והפועלים ברמות שונות. כולם בצורה זו או אחרת רלוונטיים, כולם יוצרים את רשת הסיפורים המסוימת הזו – וזו היא, בעצם, שמנהיגה את ההתנהגות.
בוודאי, לא לכל הסיפורים ברשת הזו יש את אותה השפעה, יש כאלה שהם מרכזיים יותר וכאלה פחות, ואפילו אפשר לומר שיש סיפור מרכזי אחד שמכנס את ההנהגה. אבל אפילו הוא, שמכנס את ההנהגה, חייב להיסמך על שותפיו, הלוחשים לו כיצד עליו להנהיג.
לכן, לא די לבוא אל אדם ולהציע לו סיפור חדש. הוא לא ממש ידע מה לעשות אתו.
4.
למעשה, ברוב הפעמים, הוא יתנגד אליו, גם אם זה סיפור שיכול להיטיב עמו.
גם מכיוון שעל פניו לא די לשמוע סיפור – צריך גם להאמין בו – ואיך הוא יכול לכפות על עצמו להאמין בסיפור? וגם מכיוון שלא ברור היכן ובאיזה אופן הוא אמור לשבץ את הסיפור החדש בתוך רשת הסיפורים הקיימים אצלו. יותר מזה, בדרך כלל שאר הסיפורים ברשת דוחים את הסיפור החדש. וזה כמובן לא מקרי – סיפורים, כמו שכבר נאמר, הם תמיד מלחמת סיפורים, הם אמונים על מלאכת ההתנגדות לסיפורים אחרים, והם מגיבים בתוקפנות לכל סיפור שמאיים לחדור אליהם.
כך שגם אם ייתכן שהסיפור החדש הזה הוא סיפור טוב – בדיוק המרכיב החסר אשר ינהיג את התנהגותו ויעשה אותה להתנהגותו המיטיבית – זה לא יעזור רק לספר אותו.
אסטרטגיה טובה היא פשוט להוציא לאור כמה שיותר סיפורים מתוך רשת הסיפורים המנהיגה את ההתנהגות שיש בה קושי.
המעשה הזה דומה למעשה תיחוח האדמה שיאפשר לזרע חדש להיקלט בה.
העלאה למודעות של הסיפורים השונים ברשת הסיפורים המנהיגה התנהגות מסוימת, מרופפת את האחיזה שלהם בנפש האדם. מה שנראה לפני רגע כמובן מאילו, והאדם רק הופעל על ידו, נבחן כעת בפרספקטיבה, מבחוץ כביכול, ונעשה יותר רך וגמיש.
כל השאר קורה מאיליו. אנחנו לא יודעים היכן ובאיזה אופן "לשתול" סיפר חדש באדם, אבל מלאכת התיחוח פותחת לו פתח להשתבץ במקומו באופן טבעי ומשם הוא יכול לברך.
6.
מפנה אתכם שוב לקובץ המאמרים בנושא הטיפול הנרטיבי, שם מובאות מספר אסטרטגיות שנועדו לעזור לאנשים "ללבוש, סיפורים חדשים" למרות אלה הישנים שלא ממש מרשים זאת…
7.
ועוד דבר, אני מאמין שהליבה של כל יחס להוויה הוא הזיקה המוסרית.
כשאדם צריך להוביל סדנה או לפנות בית יש בוודאי הרבה סיפורים שמלווים אותו ומכוונים את האופן שבו הוא ניגש אל העניין וכיצד הוא פועל בו, אבל מה שיעשה את ההבדל ברמה של החיוניות קשור ללב הזה, למרכז הזה.
והנה כלל נקוט בידנו – ככל שדבר הוא מרכזי יותר, ומבחינה מסוימת זו גם זעיר יותר, כך הוא מתקשר להקפה רחבה יותר. ומכאן שדווקא עניין זה של יחס מוסרי, שהוא כביכול זעיר במרכז, ולא מפורט כמו ההתנהגויות והסיפורים של רמת הביניים, מתקשר למטא-הסיפור הגדול של חיינו, ומונהג על ידיו.
כך למשל יכולה להיות ההבחנה בין פרשנות הישרדותית לפרשנות ידידותית. הבחנה שכלל לא מפרטת לאדם כיצד ובאיזה אופן עליו לפנות בית – יש סיפורים אחרים הרבה יותר מועילים לעניין הזה – אבל כן מדריכה אותו עם איזה לב הוא ניגש לפנות את הדירה – עם לב של שלום או לב של מלחמה. וזה בהחלט עושה הבדל.
7.
ובכל זה עדיין לא התחלנו לברר מה הוא שעושה סיפור לסיפור טוב. הצענו בוחן אפשרי לסיפור טוב – היותו תומך בחיוניות – אבל האם ההבדל שמאפשר לו להיות סיפור טוב קשור בתוכן?
ומה לגבי האדם שמבקש להרוג את אחותו כדי להגן על כבוד המשפחה, והסיפור הזה מפכה בו חיוניות? או המחבל המתאבד?
האם זה טוב לסיים מאמר בסימן שאלה?
[1] אני משתמש כאן בביטוי "התנהגות" באופן חופשי כמכיל בתוכו גם את המונח "היחס להוויה", או "אופן פעולה במציאות". כלומר, כל התנהגות איננה רק רצף תנועות מורכבות, אלא מבטאת בתנועתה יחס מסוים להוויה. היחס הזה, באופן תיאורטי, מתקיים גם ללא כל התנהגות.