התמונה הגדולה – לקראת מפגש שמונה עשר

1.

סיום השנה היא הזדמנות למבט מקיף, ממעוף ציפור, על המסע שעברנו ביחד, ואני משרטט כאן בקווים כלליים את התחנות השונות שעברנו בהן (מבחינת התוכן) וכיצד הן מרכיבות ביחד תמונה שלמה.

2.

תחילה תזכורת למפגשים שהיו והנושאים/תכנים שלהם:

מפגש ראשון	בלבול		תעודת זהות לבלבול – לעבור בבלבול, לנוח בבלבול.
מפגש שני	דחייה		בלבול ראשון: דחייה חברתית. תגובה לדחייה חברתית. דחיה חברתית וכאב.
מפגש שלישי	דחייה		שהייה בבלבול הדחייה חברתית. התאמנות על דחייה. השהייה.
מפגש רביעי	שייכות		שייכות באופן כללי – מפת שייכות אישית. השייכות היא הטעם לכול.
מפגש חמישי	שייכות		שייכות, מה עושה לי להרגיש שייך ומה לא. הביולוגיה של השייכות. שייכות פצועה.
מפגש שישי	שייכות		הבלבול של השייכות הסימביוטית. שתי אישיויות. אי-שייכות ותקשורת קשורת.
מפגש שביעי	פרידה		פרידה ושייכות דיאלוגית. העבודה של בירון קייטי.
מפגש שמיני	דיאלוגיות		פרידה וקבוצת דיאלוג. לתת לזה לקרות.
מפגש תשיעי	תלונתיות		בלבול התלונתיות (פרידה שלא צלחה). הקשר לשייכות סימביוטית. התדר הדרמטי.
מפגש עשירי	תלונתיות		תלונתיות, התייצבות מולה, הפרדה, דיאלוגיות.
אחד עשר			מקומות נפש (דמויות לקראת פורים) ציפיות, מנגנוני וויסות, גמישותו של הלומד, החיבור לניסיון.
שנים עשר	הרגשה		דמויות ומגדלי נייר. מורה האסונות. חשד אי-האהבה. פרשנות הישרדותית מול פרשנות ידידותית. מרחב ההרגשה. להרגיש בלי זנבות.
שלושה עשר	הרגשה		רגשות והרגשות.
ארבע עשר	הרגשה		הרגשה וניהול רגשות. לכבד כל הרגשה.
חמישה עשר	סיפוריות		סיפוריות
שישה עשר	סיפוריות		סיפוריות
שבעה עשר	סיפוריות		סיפוריות
שמונה עשר		פרידה	פרידה

אספר בשפה חופשית ובקצרה את הסיפור הגדול המחבר את כל זה ביחד תחת הכותרת "פסיכותרפיה דיאלוגית אמונית", ומאיר את מה שאנחנו עושים כאן.

3.

הסיפור שלנו מתחיל ונגמר בשייכות.

שייכות לאנשים ושייכות למציאות.

והשניים קשורים זה בזה כי  השייכות לאנשים היא כמו המסך דרכו אנו חווים את שייכותנו עם המציאות בכלל. אם שם יש משהו משובש – בין אם זה משהו מקומי עם אנשים מסוימים בחיינו, ובין אם זה עניין יותר כללי הקשור בדפוסי שייכות שאנו נושאים מן העבר – על פי המודל המשובש גם משתבש חיבורנו לממשות.

4.

ואם כן, מרבית קשיינו מתנקזים אל תוך הגדרה זו של שייכות פצועה.

שם אנחנו סובלים, הולכים לאיבוד לעצמנו ולאחרים, מאבדים את עצמיותנו עצמאותנו ועוצמתנו, ומתנתקים מן הממשות.

איך "מתקנים" שייכות פצועה?

זה בדיוק העניין – שהפועל "לתקן" יכול להוליך שולל במכאניות ההנדסית שלו. באמת לא אנחנו "מתקנים" – זו תמיד המציאות שמרפאת אותנו.

ופה יש לכאורה פרדוכס: עלינו לחבור לממשות כדי שזו תרפא אותנו, אבל אם הקושי העיקרי שלנו טמון באי-חיבורנו לממשות, אז איך תוכל הממשות לרפא אותנו?

ובכל זאת, זו עמדתנו שאפשר לפעול כאן – להתייצב כדי להיטיב. לא רק שאנחנו יכולים – אנחנו אפילו "מצווים" לעשות זאת. זה חלק מטעם חיינו שבו ה"תיקון" לא נעשה רק כדי להחזיר דברים מקולקלים לקדמותם, אלא הוא חלק ממסע שכלול, לימוד והתפתחות[1]. אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן.

5.

והרבה קשור לנקודת המוצא ל"תיקוננו".

אם התיקון הזה מניח שאנו נפרדים מן העולם, ובתיקוננו אנחנו מנסים לשרוד ולסדר לעצמנו מקום בעולם עוין – כי אז ה"תיקון" הזה הוא בעצם ניתוק מן הממשות, וממילא גם מעכב את רפואתה של הממשות ואת לימודנו.

אבל אם נקודת המוצא שלו היא הפרשנות הידידותית, הנותנת אמון, המתמסרת למה שאין יודעים אותו מראש, אבל מאמינים בטובו, כי אז תיקון כזה אינו מנתק אותנו מן הממשות, ומאפשר לה לרפא/ללמד אותנו.

לכן הפרשנות הידידותית, היא הצעד הראשון וגם הצעד האחרון[2].

6.

מה שמחזירנו אל השייכות.

שהיא לא רק רעיון אלא דבר שאפשר לחזור ולהתאמן בו. להתאמן בשייכות מקומית לאדם מסוים, ולהתאמן בשייכות לקבוצה. זה וזה מגולמים בתקשורת, ובאיכות הדיאלוגית של תקשורת זו.

מבחינות רבות השייכות לקבוצה היא השייכות היותר שלמה. ואף על פי ששם זה תמיד מסובך, ולמעשה נראה שמרבית הקשיים קשורים בקשרים שלנו עם "קבוצות" – דווקא שם יש גם רפואה יותר שלמה. להצליח פה ליצור איכות אחרת של שייכות ותקשורת, הוא מהלך רחב היקף ועמוק, והשלכותיו רבות גם ברמה של היחיד וגם בכלל.

להתאמן על שייכות עם אנשים – מתוך פרשנות ידידותית.

להתאמן כל יום מחדש לעשות את המסע מן המרחב ההישרדותי אל המרחב הידידותי, מן האישיות הלא-שייכת לאישיות השייכת. ובכך אנחנו "מתקנים" גם עבורנו, וגם עבור העולם.

7.

אחד המפתחות החשובים באימונים אלה קשור להבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. היא זו שמלמדת אותנו ששייכות של אדם בוגר עוברת דרך נכונותו להיות לבד ולהיפרד, ושונה מן השייכות הסימביוטית של התינוק.

הפרידה בשונה מן הניתוק, מאפשרת לשחרר את האחיזה הצפידה במציאות, את ניסיון השליטה, ואת הרצון שלנו "להציל" את עצמנו במונחים של "תיקון" מנתק. כאן אנו מגלים את כוחנו לדבר עם המציאות, ולהיות שייכים גם לאנשים אחרים וגם למציאות – באופן דיאלוגי.

8.

שינוי הכיוון הזה אינו פשוט.

שייכותנו הפצועה – זו ששולחת אותנו שוב ושוב אל הפרשנות ההישרדותית ואל הניסיון "להציל" את עצמנו מן העולם – פועלת באופן אוטומטי, כהתמכרות המפרנסת את עצמה, המקבעת דפוסים, והמוכיחה את וודאותה. וגם כשאנו לומדים להרפות מעט את האחיזה, די בטלטלה של בהלה, ומיד אנו שבים ונאחזים.

מתבוננים אנו לאחור – והנה לא השתנינו כלל. אותם דפוסים, אותם קשיים, אותה ביקורת עצמית, וקשיים עם הזולת. נדמה היה לנו שעשינו מסע ארוך, והנה שבנו למשבצת הראשונה[3]. והיכן ההתפתחות?

9.

המסע בכיוון ההפוך מנוגד ל"אינטואיציית ההצלה" שלנו ולאינסטינקט ההישרדותי שלנו. ובכל זאת בהרבה מובנים זהו המסע אל הממשות, מסע אל הזולת, ומסע אל הבגרות.

למסע הזה קראנו גם "לעבור בבלבול".

זה מכיל בתוכו שניים:

מצד אחד "לנוח בבלבול" שהוא הנכונות לשחרר את "יצר ההצלה", ולשהות עם מה שיש למרות כל הקושי. שוב להיזכר – זו המציאות שנושאת עמה ברכה ורפואה.

מצד שני "לעבור" מבטא את עמדתנו כמי שמאמינים באפשרות התיקון, וחשים את כמיהתנו אליו. נכון, זו המציאות שמרפאת, אבל אנחנו הולכים לקראתה, או לפחות לא מפריעים לה לברך. וכך "לעבור" מגלם בתוכו את התייצבותנו האמונית.

10.

לנוח בבלבול זה להתפנות ללמוד אותו, וזה כאן שה"מחלה" וה"רפואה" נעשים לאחד.

ומכיוון שהבלבול הגדול ביותר שלנו קשור לשייכות הפצועה – אז זה גם הנושא המרכזי של לימודנו – מורה דרכנו. חוקרים אנחנו כאן בלבולים של שייכות פצועה.

כזו היא הדחייה החברתית וכזו היא התלונתיות. יש פה הזמנה לשים לב באופן קונקרטי לשייכות הפצועה ולדרך שבה היא מנהלת אותנו, ולנתיבי הניתוק שבו היא לוקחת אותנו. החקירה הזו, איננה רק לצורך עיון – כבר אמרתי – ה"מחלה" היא הרפואה. תשומת הלב ממיסה את הדפוסים וממילא גם מאפשרת למשהו חדש לקרות.

11.

ללמוד את הבלבול ולחקור אותו – זה לא רק עניין אינטלקטואלי. קודם כל זה להקשיב למה שמרגישים, ולזהות את זרע הכאב לפני שהוא נעשה לתגובת התגוננות הלוכדת אותנו במהלך של התנתקות.

ההרגשה יכולה להורות את דרכנו אל הממשות. ובלבד שנבחין בין הרגשה לבין רגש – הרגש פעמים רבות מכניס אותנו לתוך חדר דרמה, ולא עוזר לנו לחבור לממשות. כאן הכול סוער, צבעוני, חי ותוסס, ובכל זאת לא ממש ערני. הוא לא מביאנו אל השקט.

12.

הסיפוריות היא עניין מאוד מורכב שמייצג הן את הדרכים השונות שבהן אנו נמנעים מהרגשה ונכנסים לחדר הדרמה ומתנתקים מן הממשות, והן את מה שמהווה תחליף לשייכות.

המאמץ העצום שאנו משקיעים בריצוי אנשים אחרים, בניסיון להיות צודקים, בהתנהגות ראויה – קשור בניסיון למצוא מקום ראוי בתוך סיפור. ברוב הפעמים המאמץ הזה עולה לנו במחיר כבד של ניתוק.

הסיפור כתחליף לשייכות נעשה כאן לאידיאולוגיה.

משמע לאי-דיאלוגיה – עניין המושך אותנו לסיפור שייכות סימביוטי ומרחיקנו מן המסע אל השייכות הדיאלוגית. באופן הזה הוא מייצר עוד ועוד שייכות פצועה.

יהיה קשה לדמיין מהלך של פרשנות ידידותית שהוא לא גם מהלך של סיפור מחדש.

וכך יש שני טעמים לעיסוק בסיפוריות, קודם כל כדי לרופף מעט את הסיפורים שאוחזים בנו ומפרידים בינינו לממשות, ואחר כך כדי ללמוד ליצור סיפורים שעוזרים לנו לחבור לשייכות. אפשר לקרוא להם "סיפורי אמונה".

הנה הלכנו רחוק כדי לשוב הביתה.

 

[1] והלך הרוח הלימודי-התנסותי הזה, הוא כבר חלק ממהלך של חבירה לממשות, ושונה מהלך הרוח הדרמטי המלווה לפעמים "בעיות" נפשיות וניסיון "לפתור" אותן.

[2] ואל אומנות הפרשנות הידידותית אנחנו מתוודעים כשאנו מתחילים ללמוד עד כמה ובאיזה אופן הפרשנות ההישרדותית שולטת בחיינו.

[3] אולי היה עוזר גם כאן להכניס פרשנות ידידותית וחומלת. זו שלוקחת בחשבון שזה טבעם של הדפוסים לא להשתנות, אבל האדם תמיד נמצא מעבר להם. הוא יוכל להתבונן לאחור ולראות שלמרות שהדפוסים לא השתנו, הוא אולי פחות שוהה בהם …