1.
האיכות הדיאלוגית – בין אם נקרא לה אהבה, נוכחות, נשמה יתרה, רוח, המימד הנסתר – איננה משאירה עקבות. לכן עם חזרתי לחיי היומיום ולמצב תודעתי הרגיל היא נשכחת ממני כאילו דבר לא קרה. אני ממשיך בחיי בלי לחוש שמשהו חסר בהם – השגרה איחתה את התהום שנבקעה לשעה קלה ומציגה רצף שמעלים כל סדק. לכל היותר נותר בי איזה געגוע שאיבד את שמו וכתובתו, ואשר מתדפק על דלתותיי, מדי פעם, מנסה למשוך את תשומת לבי.
רק כשאני חוזר לכאן, ונמצא מחדש בנוכחות, אני נזכר בפעמים הקודמות שהייתי כאן, ונפתחים לי עולמות שלמים – היכן הם הסתתרו עד עכשיו?
באותה עת אני נזכר מחדש עד כמה הממד הזה יקר לי.
2.
לאחרונה צפיתי בסרט תעודה על קשרים מיוחדים שנוצרים לפעמים בין בני אדם לחיות בר. זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בתופעה וכל פעם מחדש אני נמשך אליה בסקרנות-רוחנית, כביכול המפגש האחר הזה שחוצה עולמות, גם רומז על ממד נסתר שנמצא מעבר לביולוגיה. האופן שיצורים חיים נמשכים זה לזה גם אם לכאורה אין לכל כל הצדקה אבולוציונית-ביולוגית. אני יודע שאם מתעקשים אפשר להסביר את זה באופן מכאני-ביולוגי. אבל אני לא מתעקש. אני נותן לאמונת תמימותי לשאת אותי עמה.
https://www.youtube.com/watch?v=XbvkJSrgKUw
3.
לאט לאט אנו מטפחים פה שפה של התייחסות, משדרגים ומעדכנים "דרייברים" בעניינים שונים – למשל זה בסדר לישון בזמן שיעור, לא חייבים לשבת זקוף, אפשר ללכת לאט, אפשר גם לשתוק, יש מקומות-נפש שונים שבהם אנשים נמצאים, איננו שופטים אדם על המקומות שהוא נמצא בהם – אנחנו יודעים שזה רק מקום. השייכות חשובה, אם ראית אחת חולפת בסמוך לך, קפוץ עליה, אל תשאל מדוע. החיבוק חשוב, אפשר "להשתמש" בו לא רק על מנת לנהל יחסים, מותר להרגיש. אפשר לגמגם. לא חייבים לדעת… כאלה ועוד רבים אחרים שמיועדים לדייק את היחס להוויה – להנחות כיוונים כמו שאומרת נעמה.
אבל אני נותרתי תוהה יחד עם אורן אם אין לנו אחריות לעשות באופן תדיר יותר אינטגרציה של כל זה, לשוב ולספר לא רק את הסיפורים הקטנים, אלא גם את הסיפור הגדול, שבתוכו יכולים להשתבץ כל התיקונים הקטנים הללו במקומם ולהאיר מאורם על התמונה השלמה.
הסיפור הגדול הזה ישנו – בעיניי הוא גם סיפור יפה ושלם – אבל הוא גם סובל מהיעדר מסורת ורקע תרבותי מתאימים לתמוך בו. בשנים הרבות שאנו עוסקים בדיאלוג מצאנו עדות לאנשים שנגעו בו ורגשו אותנו בנגיעתם – בוהם, שותר, בחטין, בובר, קרישנמורטי, הדיאלוג הפתוח, גורדון, טאגור, רילקה, בן יוסף, הרב קוק, הולט (ובכלל הזרם של האנסקולינג), ועוד אחרים במידות קרבה שונות – אבל כל אחד מהם הוא לעצמו, הם מעולם לא התאחדו למגמה, למסורת, לדבר מה שאפשר להישען עליו ולהגיד – הנה אנחנו ההמשך של כל זה. וכך הסיפור הזה סובל מחוסר-יציבות סיפורית. קל לשכוח אותו ולהיסחף לסיפורים אחרים. הם ממהרים להציע את עצמם, בשעה שאנו מתעסקים בדרייברים הקטנים, וכשאנו שבים להתרומם, הנה כבר סיפור אחר לקח את המושכות.
ואף על פי כן, הסיפור הגדול הזה ישנו, והוא מאוד מסוים, ובלבו מעיין. הוא יקר לי. הוא העילה לכל מה שאנחנו עושים.
4.
ומה בנוגע להפרדה הזו בין חיי היומיום לבין המפגשים בסדנה? מדוע אנחנו לא ממשיכים להתחבר ולהתקשר גם מעבר לשעות הסדנה, ומשאירים אותה כעין עולם סטרילי של תהליכים העומדים לעצמם?
פעם הגיתי את ה"עקרון המשולש" כניסיון לארגן ולדייק את היחס להוויה.
בקיצור נמרץ אומר שהוא מפנה אותנו אל ה"נשמה היתרה" מבקש להעמידה במרכז החיים, אבל מלבד עקרון זה הוא קובע עוד שני עקרונות: הראשון הוא הכרחיות ירידתה אל תוך עולם המעשה – היא איננה יכולה להישאר בעולם הרוח. עקרון זה הוא זה שמעמיד את היצירה/דיאלוג במרכז החיים שלנו בעולם הזה. העיקרון השני נוגע בסדר הדברים – שאף על פי שהנשמה היתרה חייבת לרדת לעולם המעשה, הנה עליה לעשות זאת בלי לאבד את עצמה בדרך. וזה, מסתבר, הרבה יותר קשה ממה שחושבים.
לכן ראוי וכדאי ליחד זמן להיזכר בעיקר, לאפשר לרגע לנשמה היתרה לנשום את חירותה לפני שהיא באה להביע אותה מחדש בתוך גורלה.
זה יכול להסביר את ההפרדה הזו שאנו נוקטים בסדנה – מפרידים בין השפות, כדי שהמקום הזה יישאר להיות מקום של היזכרות. ועם זאת, ההפרדה הזו היא רק קביים, ולא עקרון. גם בני זוג, שחיים ביחד זה עם זה, יכולים לייחד לעצמם זמן להיזכר בעיקר, ולתת לזמן הזה להיות המרכז של חייהם, שמתוכו הם יוצאים לשגרת יומם, והוא מפעפע אליה ברכה.
וכך, על אף שזו רק סדנה מותחמת בזמן, הייתי רוצה לראות בה שער לממד אחר, שממשיך ללוות אותנו לכל אשר נלך. הידיעה שזה ממשיך, שאנשים מתעסקים עם זה ולומדים את זה, מעודדת אותי גם כשאני לא לוקח בה חלק פעיל. אם ארצה, אוכל לחזור לטבול כאן.
5.
ולבסוף, אני רוצה מחדש להצביע על ה"לא נודע" שבמרכז.
זה את דרכיו ודרכי פוריותו שאנחנו לומדים כאן.
התרבות שלנו כל כך מהללת ומטפחת את הידע לסוגיו, וגם כשהיא מדברת בזכות המפגש עם הלא נודע, זה מתוך מחשבה שכך תוכל לאגור עוד ידיעות חדשות. אבל לי נדמה שהלא נודע הוא הרבה יותר מאשר ארץ לא נודעת שצריך למפותה – הוא המעיין שמלמדנו ענווה התמסרות ואמונה.