מושג ההפרדה

המושג "תקשורת משחררת" עשוי לבלבל. הוא מעלה על הדעת שחרור ברמה האופקית, על משקל "האדם המשוחרר מינית". כביכול העניין כאן הוא אותה תחושת הנאה ורווחה שאדם סופג מתך כך ששוב אינו כבול, והוא חופשי לפעול על פי רצונו.

דווקא על רקע זה אני רוצה להתעמק במושג ה"הפרדה" שהוא מושג יסוד שממנו גם נגזרת התקשורת המשחררת. מקורו של מושג ההפרדה ביחסי הורים ילדים, ובהבנת מהות תהליך ההתבגרות כתהליך של פרידה מן הרגע הראשון. מדובר בפרידה-לא-ניתוק, פרידה שהיא הפוכה במהותה מן הניתוק. פרידה עושים מתוך נוכחות, והיא עושה טרנספורמציה לקשר הורה ילד, מן המצב הסימביוטי למצב הדיאלוגי, או בניסוח אחר – זהו חומר השייכות סימביוטית שמותמר והופך לחומר השייכות הדיאלוגית.

זהו מושג חמקמק. בין היתר מכיוון שבמהלך השנים הוא נעשה טעון במשמעות מאוד מסוימת עבורי וזו גם נעלמה אל תוך המילה, עד שאני לא בטוח שאני מסוגל לפרש אותה מחדש. הפרדה, משמע, היכולת לאסוף את הזרועות האישיות שלי שהתערבבו עם הזרועות של אדם אחר, ולדעת מה שלי, ומה שלו, באופן שמניח כל דבר במקומו ועוזר לי, ועוזר לאחר, לקחת אחריות מדויקת יותר. במובן זה אין הבדל בין אחריות עודפת לחוסר אחריות, ותהליך ההתבגרות כתהליך של עמידה על האחריות, הוא תהליך של הפרדה. שהוא בו זמנית תהליך עמוק יותר ויותר של זיהוי מי אני, מה שייך אלי, ומה לא. אין זה תהליך של הסתגרות והתבצרות (זה יהיה תהליך של ניתוק) אלא להפך, ההפרדה הזו מאפשרת לי להתייחס אל האחר כאחר. כל עוד אני מעורבב באחר, אני לא יכול להתייחס אליו באחרותו, לא יכול להתקיים דיבור של אמת. אני עסוק בניסיון לשלוט במה שאינו שייך אלי, לא רואה, לא מקשיב, ולא מברך לא אותו ולא אותי. ועם ההפרדה בא השקט. ועם השקט בא העומק.  

אין זה תהליך של התנכרות ואי אכפתיות. לחשוב על פרידה במונחים כאלה, הרי זה תוצאה של בלבול וחוסר אמונה, זו המחשבה הסימביוטית שמציבה רק שתי אפשרויות – או שייכות סימביוטית או ניכור וריחוק. אבל ישנה אפשרות שלישית היא האפשרות שקראתי לה שייכות דיאלוגית. כאן, מכיוון שאני נפרד אני יכול באמת להתייחס אל האחר. ואני רואה שכל תהליך ההתבגרות הוא תהליך של הפרדה הולכת ומעמיקה – הפרדה לא ניתוק. וההפרדה היא בסיס לדיאלוג אמת. בו זמנית זה גם הנכונות להיות אני במלואי, והנכונות להכיר באחר במלואו.

בתהליך ההתבגרות הזה של ההפרדה אני לומד לקחת אחריות על שלי, ולא ממתין לאחרים. אפשר לסמוך עלי. אנשים יכולים לדבר אתי בשקט ובאמון כי הם יודעים שאני לא אתמוטט, לא אתבלבל, לא אקח משהו שאינו שלי – איני נסחף לתוך דרמות רגשניות, מה שאינו אומר שאני לא מרגיש, להפך. אבל אני לא הופך עניינים של אחרים לעניינים שלי, ומכשיל אותם בזה. אני לא מסתבך ומסבך אותם איתי. זה מאפשר להם לתת בי אמון, יש להם מישהו מולם. וזה כל כך מאפשר גם להם.  

בניסוח אחר אפשר לומר שאני נפרד מן הקרקע הסימביוטית (שזה מעבר להורים) הדו ממדית ומשתחרר אל תוך המרחב הדיאלוגי, התלת ממדי. בגלל זה אני רואה גם את הקשר בין תהליך העלאת ניצוצות לבין תהליך ההפרדה. תהליך הפרידה הוא תהליך של זיכוך, של התעצמות.

אז ממה אני נפרד? אולי מן הקשר הסיבתי המכונן יחסי שליטה. בניסוח אחר: אני לומד לדבר, עובר מעולם המושתת על יחסי סיבה-תוצאה, לעולם המבוסס על יחסי תשובה. ה"דיבור" מבחינתי הוא הדבר שמחליף את יחסי השליטה. כך שבאותה נשימה עצמה, כשאני מדבר על פרידה, אני גם מדבר גם על מעבר לדיבור.

בדמיוני כולנו באים בממרכז אחד, כמו שמש שגלים של נוכחות יוצאים ממנה, בשורש אנו כולנו קשורים באופן סימביוטי. ויש שתי תנועות אפשריות לנו, או לחזור בחזרה אל האחד הגדול (אולי סוג של נירוונה), או להסכים לפרידה ולגעגועים שיש בה, אבל גם לתלת ממדיות שיש בה, ליצירה שיש בה, לתשוקה שיש בה, לשמחת ההתגלות שיש בה. ואני מאמין שזה הסיפור של החיים. בסוף נחזור אל האחד הגדול. אבל בינתיים כאן אנחנו ואת זה אנו חוגגים.

במחברתי כתבתי:

כלעשות את ההפרדה זה להסכים להיות לבד.

להסכים להיות לבד זה ממילא לגלות את האני נקי מסיפורים.

ולגלות את האתה שבלב האני.

כך שהמהלך של תקשורת משחררת הוא המהלך המחזיר אתה אדם להתייצבותו היחידית, לשחרר את הדו ממדיותה כלאה אל התלת ממדיות.

לעשות את ההפרדה זה לא לאיזו עצמאות אופקית,

אלא תמיד אל תוך הדיאלוג – והדיאלוג הוא כבר תלת ממדי.

לעשות את ההפרדה זה להחזיר אותי לאחריותי, לשחרר אותי לתפקידי, לייעודי, לדבר שבשלו אני כאן.

זה לשחרר את הניצוץ "אני" מתוך מאבק האינטרסים.

למעשה יש מובן שבו כל תהליך יצירת המשמעות הוא תהליך של הפרדה. (כמו תהליך הבריאה), לא הפרדה בין דבר לדבר, אלא מהלך של הפרדה בציר האנכי: המשמעות כמו נפרדת מתוך התוהו עד שהיא נעשית לעצמה. והנה יש מילה. ברורה, מוגדרת. וכל פעם שאדם מנסה להבין משהו, מנסה לנסח משהו שהוא מעורפל בתחילת דרכו, הוא עושה את התהליך הזה. וזה מזכיר את מהלך העלאת הניצוצות.

מה הקשר בין ההפרדה לבין תקשורת משחררת – אולי בפשטות שההפרדה היא האופק (כדי לא להגיד מטרה) של תהליך התקשורת המשחררת.

* * * * *

ומה לגבי תקשורת תוך-אישית? באיזה מובן כאן קורית ההפרדה?

אולי מתוך זה שאני מבין את ההפרדה הבסיסית ביני לבין המקום שבו אני נמצא. שאני מבין כל מיני תכונות אישיות כביכול, כ"מקום" שאני נמצא בו. באופן עקיף זה גם הנכונות לקבל את זה שיש בי קלות שונים ומגוונים. אבל באופן יותר ישיר הרי זה כל הזמן ללמוד להפריד ביני לבין המקום, ביני לבין הסיפור, ביני לבין הדרמה.

ושוב, לא כאקט של התבצרות, של ניכור, של התגוננות, של קור רציונאלי, של אי תלות, אלא דווקא של חום רגשי, של אכפתיות, של אהבה עמוקה, של נכונות להישען, לקבל ולתת.

* * * * *

ואני מאמין שההפרדה די לה בעצמה. שהיא עושה את העבודה.

שעם ההפרדה, כשמבינים אותה נכון, גם באה האמונה, העומק, החיבור לנקודה הפנימית. זה קשור לנכונות להיות יחיד. הנכונות להיות יחיד, היא היכולת להבדיל בין מי אני ומה אלפי המקומות שאני נמצא בהם. הנכונות להיות יחיד היא גם ההתגלות של ההשגחה הפרטית.

זה כבר לא שאלה של אמונה במובן הדעתני,

זו הנכונות לחיות עם באורח פלא.

ההפרדה, יש בה כל כך הרבה עומק.         

          

 

  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על מושג ההפרדה

  1. מאת אורי‏:

    לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה של הליכה מדידטיבית
    המנחה, לבוש בחלוק הכתום של הנזירים הבודהיסטים דיבר ארוכות על השלווה של המדיטציה
    על היכולת להתבונן בעצמי החושב, המרגיש ולהשתחרר גם ממנו.
    ואני נזכר במחשבה שלויתה אותי: אני לא רוצה להשתחרר, אני רוצה להרגיש ולחוות לשמוח ולהתגעגע
    לא רוצה להיות נזיר בודהיסטי

    ואני כאן מתיחס להפרדה התוך-אישית ושואל איפה הגבול שלה, והאם אני מצליח לוותר על ההזדהות
    שלי עם מקומות מסויימים אז איפה אני המרגיש המיטלטל, החווה את העולם בעצבים חשופים?

    • מאת danlasry‏:

      חושב על משחקם של ילדים, על ההתרגשות ממשחקי הכאילו שלהם. ובאותה מידה על היכולת הכל כך עמוקה שיש לנו להביע לפעמים דרך משחק תאטרון. דווקא דרך דמות שהיא לא אנחנו, מתגלים פנים אותנטיות שלנו.
      אני מרגיש שההפרדה מאפשרת לנו את כל זה. לחיות את הרגע בלי לאבד את הנצח. לחיות את השעה הזו במלואה בלי לאבד את החירות.
      וחירות, זה לא רק שחרור מכבלים, זה חיוניות, והשתוקקות, וחקרניות, והתלהבות.
      דני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *