על תבניות משמעות, למידה ומשחק

הילל שמתקשה להבין מנגנון מסוים מזכיר לי אמת ישנה. הוא יושב עם שני טרקטורים קטנים שעל מנת שיסעו קדימה מעצמם הוא צריך להסיע אותם לאחור ובאופן זה נמתח קפיץ פנימי, שעם השחרור מאפשר תנועה קדימה. הוא מתלהב מן התנועה קדימה אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו לעשות את התנועה אחורנית החיונית לכך – הוא הרי רוצה להסיע אותם קדימה. פה ושם הוא מצליח אבל זה מרגיש לו כל כך מנוגד לתבנית שהוא רגיל – לדחוף קדימה כדי שיסע קדימה, שכל פעם שהוא מתלהב ורוצה ממש, הוא פשוט דוחף אותם קדימה ומסרב למתוח בתנועה לאחור.

כמובן, לא מדובר בתנועה שהוא לא יכול לעשות – ההסעה לאחור היא פשוטה, אבל דווקא בשל עודף מסוגלות, או עודף הבנה (עליה הוא שב ומתעקש), הוא נתקע. בחוויה הפנימית שלו הוא עסוק בייצור משמעות בדרך מסוימת – במקרה הזה גם המשמעות קשורה לדבר שאמור לקרות, וככל שהוא ממוקד יותר במשמעות הזו, כך הוא תקוע יותר.

זה בדיוק המקום שבו פלדנקרייז נכנס ואומר שלמידה דורשת הרפיה, נכונות לוותר על המשמעות הישנה ולפעול באופן שהוא לכאורה לא משמעותי (אבל בסוף יסתבר בתור הזרעים של משמעות חדשה ורחבה יותר).

בהגיון הפנימי של הילל – זו דווקא ההתעקשות שלו על הבנה (ובשלב זה אני לא אומר שליטה) שלא מאפשרת לו ללמוד תבנית חדשה, רחבה יותר של משמעות שבה הנסיעה קדימה כוללת גם מתיחה לאחור.

עוד דוגמא שאני נוהג לתת בהקשר הזה: נניח שאדם זורק אבנים על עמוד שניצב לא הרחק ממנו, וכל פעם הוא מחטיא בחצי מטר ימינה, וככל שהוא מתעקש יותר, כך הוא מדייק יותר – אבל חצי מטר ימינה. כמובן, אם הוא רוצה להצליח כל מה שהוא צריך זה באופן מלאכותי להתכוון לקלוע חצי מטר שמאלה. ואכן הוא מנסה את זה, וזה עובד. זה מרגיש צורם, אבל זה עובד.

אבל הנה מגיע אריה זועם אותו הוא רוצה להבריח באבן (בתקווה שזה יעזור). בכל מקרה זה עניין של חיים ומוות. מה הוא יבחר לעשות – לזרוק חצי מטר שמאלה, או לזרוק כמו שהוא מרגיש שזה הכי מדויק?

ברוב המקרים, רוב האנשים, יבחרו לסגת בחזרה אל מה שהם חווים כמדויק, סומכים יותר על אותה אינטואיציה פנימית – דפוס רגיל ליצר משמעות, ולא יסתכנו בדבר החדש הזה על הניסיות המוזרה שבו.    

תחשבו על האפשרות האחרת. שהוא בוחר ללכת על פי ההיגיון הקר, במקרה הזה, ולכוון שמאלה מן האריה במקום ישירות על האריה. תחשבו על החוויה הפנימית של מעשה כזה, על הפלצות שבו, האמון שבו, הוויתור שבו, הפחד העצום שבו, ההתמסרות שבו.

וכך אני רואה גם בתקשורת קושרת – אלה הדרכים הרגילות שלנו ליצר משמעות, ודווקא הרצון הטוב שמפכה בהן, שתוקע אותנו בדפוסים סגורים של משמעות. הדרך האחרת דורשת סוג של משמעת – וויתור על המשמעות המיידית לטובת מהלך משוחרר מהצורך להבין. זו דרך חדשה, מטלטלת, "לא הגיונית", ובכל זאת במרכזה לוחש הסוד את בשורת הבטחתו.

כל זה שייך לאותן "נטיות נפש" שכבר דיברתי בהן – השכבה התת-עורית. ומלבד הריפוי ברמה ה"גדולה" של אמונות חיים, ואהבה עצמית, וטראומות ילדות וכן הלאה, ישנו ריפוי ברמה התת-עורית הפשוטה הזו. שמתוך שמתנסים בה, לומדים לבטוח בה, ולומדים לבטוח ב"למידה" כדרך חיים.

אם לחזור להילל – זו המשחקיות שמאפשרת לו לשחרר וללמוד דבר חדש. המעבר משפת שרידה לשפת יצירה.

וזה אולי אחד הקשרים שאפשר לעשות בין חרדה לתבניות סגורות: החרדה מכניסה אתה אדם לחוויית קיום של שרידה שהמהותי שבה מנוגד למשחקיות, ולהרפיה הנדרשת לצורך למידה של תבניות חדשות.

ומעניין בהקשר הזה גם לבדוק את הקשר בין נוחות לנוכחות. (אני חושב שאורנה דיברה על זה פעם, ולאחרונה הזכיר את זה מישהו בקורס מחנכים). תבנית פתוחה, או מהלך יצירתי, שהוא מהלך של נוכחות.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *