מספר מילים על פרידה

אתחיל בזה שהתקשורת המשחררת עוקבת אחר התהליך הטבעי אל הבגרות, תהליך שמסיבות שונות לא הושלם בילדותנו. אמנם כעת, כשהוא נעשה מחוץ להקשרו הכרונולוגי, הוא לא שחזור והעתק של התהליך המקורי כפי שהיה יכול לקרות באופן טבעי, אלא משהו חדש לגמרי. ובכל זאת הוא נע באותו נתיב עקרוני משייכות סימביוטית אל השייכות הדיאלוגית.

והטעם שהתהליך אינו רק העתקה ושחזור התהליך הטבעי, הוא שהשייכות הסימביוטית שהייתה חלק כה חיוני מין הילדות ומכוחה להפוך לבגרות, מקבלת טעם חדש בבגרות – טעם של התמכרות. בילדות אין זו התמכרות. ותהליך ההתבגרות שנעשה בילדות באמצעות הנוכחות ההורית, וכחלק מתהליך פרידה בריא, שוב אינו יכול להיעשות בדרך זו, ודורש סוג אחר של תהליכים.

ובכל זאת כשם שעיקר תהליך ההתבגרות בילדותנו הוא תהליך של פרידה (וזה נכון מרגע הלידה), כך גם כאן ובמקביל – מרכז התהליך של התקשורת המשחררת הוא פרידה. ההורים שוב לא יעזרו. למעשה ההורים, בשלב הזה, הם חלק מן ההתמכרות. (אף על פי שבמקור הם היו הסיבה העיקרית שבשלה תהליך הפרידה לא הושלם בילדותנו – הם בעצמם לא ידעו להיפרד מאתנו, ולא ידעו ללוות אותנו אל הבגרות – כעת זה כבר לא רלוונטי. ההתמכרות לכעס עליהם, הוא רק דחייה של המעשה שהיחיד יכול כעת לקחת עליו אחריות).

* * *

פרידה שונה מניתוק.

בדרך כלל – מכיוון שהפרידה קשה לנו – אנחנו מתנתקים. על ידי הניתוק אנחנו משמרים את הפנטזיה, ומוותרים על המפגש עם הזולת הממשי. הניתוק שומר על אשליית השליטה, מאפשר להמשיך להחזיק בסיפור, ומאפשר לאנרגיות הממשיות שלנו להיגנב. 

ומכיוון שזה הרגיל שלנו, אנחנו גם לומדים לזהות תהליכי פרידה עם משהו שלילי וקשה – שהרי בסופו של דבר, אף שאנחנו בוחרים בכך, הניתוק מביא עמו סבל. מה שרק מעמיק את הנטייה שלנו להימנע מפרידות, ולהוסיף ניתוק על ניתוק.

אבל,

ניתוק איננו פרידה.

* * *

הבה נתבונן, אם כן, יותר מקרוב על התהליך הזה שבו אנחנו בוחרים בדרך כלל בניתוק, ומאין יכולה לנבוע בחירה אחרת.

למשל המקרה שמישהו ביקש דבר מה ונענה בשלילה, ומיד הוא מעמיד חומה של ניתוק שיש לה כמה קומות. בקומה הראשונה זה ניצן של הרגשת היעלבות שמגורשת מיד. ישנה ההתנגדות לאדם שדחה אותי, אבל במקביל ישנה גם התנגדות להתנגדות. כי מה בסך הכול קרה? בשכל הבוגר שלנו אנחנו מבינים אולי שזה לא נגדנו, או אפילו שאם זה כן נגדנו, זה לא חשוב עד כדי כך. או לפחות לא היינו רוצים לתת לזה כל כך חשיבות – לא רק שהוא עלב בנו, עכשיו אנחנו גם ניתן לו חשיבות?! לא, אנחנו מסרבים לתת לדבר הזה להשפיע עלינו כל כך חזק. ובכל זאת ככל שאנחנו יותר מסרבים, כך הוא כמובן משפיע יותר חזק. אנחנו מארגנים מחדש את המציאות, אומרים לעצמנו שהכול בסדר, ששום דבר נורא לא קרה, שאל לנו לקחת את זה כל כך קשה, שאל לנו להיות כל כך רגישים ומושפעים, אבל בפועל זה מה שקורה.

אנחנו מתנתקים. נוכל לחוש את זה – את פירות הניתוק: את חוסר הקשב, את הפיזור, את החולשה, את הריחוק, את חוסר האהבה, את הבדידות. כל זה הנו משהו שאנחנו מעוללים לעצמנו במו ידינו. לא האחר עשה לנו, אלא אנחנו שאטמנו את הממברנה, וניתקנו, לא רק מן הפגיעה, אלא גם מכול מה שמזין אותנו.

שהרי הנפש לא מכירה חוכמות, מי שגרש הרגשה אחת, כאילו גרש עולם ומלואו. מי שאטם עצמו לדבר אחד – אטם עצמו בכלל, גם אם הוא מדמה שאת הקיר הוא שם רק לכיוון של הטיפוס המעליב ההוא, ובמקביל הוא משתדל לחייך לשכנו האחר, זה שלא עלב בו, בכל זאת  זה יהיה חיוך מאולץ, פרי החינוק העצמי.

ואיך אפשר היה לעשות אחרת?

היה אפשר במקום להתנתק – להיפרד.

אבל מה זה אומר, ואיך עושים את זה בפועל?

* * *

אפשר לחשוב על כל מני סוגים של פרידות:

  • פרידה שהיא היכולת להפריד ביני לבין האדם שמולי (אף על פי שאנחנו ממשיכים להיות בקשר).
  • פרידה שהיא פרידה מן העבר, כמו למשל כאשר אני עוזב עבודה, עובר שלב בחיים, או נפרד ממכר, או נפרד מתכשיט יקר לי שאבד.
  • פרידה מן הסיפור שיש לי על האדם או על עניין מסוים, כמו למשל פרידה מן התקווה שלי למשפחה עם אדם זה, או פרידה מן החלום להיות מיליונר.

ויחד עם זאת, הסוגים השונים של הפרידות שמניתי הם בעצם היבטים שונים של פרידה, ונמצאים בכל פרידה ופרידה. אמנם, יש דוגמאות שבהם היבט מסוים כזה או אחר הם יותר מרכזיים, אבל כל פרידה מכילה את כולם, ומכילה גם היבט נוסף – הפרידה מתפיסת העולם הילדית והמעבר לתפיסת העולם הבוגרת.

כל מעשה של פרידה, במובן הזה, הוא גם מעשה של התבגרות (התבגרות, לא התגברות – התגברות שייך למסורת הניתוק). או בניסוח אחר: כל מעשה של פרידה הוא גם מעשה של גמילה.

* * *

ולפני שאני ממשיך, אני רוצה לשתף אתכם בתזת "שתי הרגליים".

אפשר לבחון אותה דרך המפגש עם בכי של פעוט שאבדה לו הסוכרייה על מקל. רגל אחת – הרי זה פחות או יותר סוף העולם. הוא ממרר בבכי נוראי ומסרב להתנחם. ואנו, כל כמה שנרצה להקל במקרה – מה בסך הכול קרה, ותמיד אפשר לקנות סוכרייה חדשה – נתרחק מעוצמת הטרגדיה שלפחות במימד אחד היא אמיתית לחלוטין. אבל הנה הרגל השנייה, שאנו המבוגרים יכולים לעמוד גם עליה – הרגל שמבינה שבאמת פשוטים הדברים, והעולם הוא טוב, ויש עוד הרבה סוכריות שממתינות בדרך, טעימות טובות ממנה. ואין נקודת המבט האחת סותרת ומוציאה את נקודת המבט האחרת, אלא אדרבא, שתיהן אמיתיות באותה המידה.

קל לנו לעמוד על שתי רגליים נוכח בכי של פעוט שאיבד סוכרייה (או לפחות על הרגל המחייכת), קצת יותר קשה לעמוד על כך שזה המצב גם נוכח הטרגדיות גדולות ביותר של בגרותנו – גם אז האמת הזו נכונה. הרגל של הטרגדיה מצד אחד, אבל מצד שני גם הרגל של החיוך המודיע שהכול טוב ונמצא במקומו.

כותב על כך טאגור במשל כל כך יפה. והוא כותב את זה לאחר שאיבד את אשתו האהובה, ואחרי תקופה את בתו, ולבסוף את בתו הקטנה והאהובה. קשה לתאר אסון יותר גדול מזה. אבל ראו מה הוא כותב:

"למה זה אתה לוחש על אוזני לחישותיך – הוי מוות, מוות שלי? זר פרחים לא יאסוף קבוצת שערך הפרוע… הכוכבים יעמדו על משמרתם בלילה, והבוקר ייעור כמנהגו, השעות יתנשאו כדלים ויפזרו הנאות ועינויים… מכיוון שאני אוהב את החיים האלה, יודע אני גם יודע שאוהב אני את המוות… התינוק צועק כשאמו מרחיקה ממנו את שדה הימני, ומתנחם מיד כשהיא מושיטה לו את שדה השמאלי."

וכך גם כל פרידה – מצד אחד הרי זה פחד מוות – אימה מוחלטת. לא ארצה להקל ראש בעוצמת הכאב הכרוך בה. אבל זו רק חצי האמת. והרגל השנייה של האמת היא שאין דבר קל ומתוק מזה.

לפעמים אני קורא לזה גם תזת שתי העיניים, בדגש על שתי נקודות המבט שמאפשרות לנו בו זמנית גם להיות מעורבים לחלוטין בדבר, וגם לשמור על פרספקטיבה.

אני חושב שלעמוד רק על אחת משתי הרגליים – מביא אותנו לבחור בניתוק. ומנגד – וזו עמידתו של הבוגר – לעמוד על שתי הרגליים הוא המפתח לפרידה. לחוות את כל עוצמת הטרגדיה בלי לפחד לכאוב, ומתוך מעורבות גמורה, ובמקביל לזכור משהו שמביא עמו חיוך.

* * *

מוזמנים אנו, אם כך, ללמוד את אומנות הפרידה.

והדבר הראשון והכי חשוב שיש לומר על פרידה הוא – באופן פרדוכסלי – שאפשר להיפרד רק מתוך שייכות. או בניסוח אחר, כדי להיפרד, אדם צריך להסכים להיות שייך. ומכיוון שפסגת השייכות והמהות שלה היא אהבה, אז להיפרד משמעו לגלות מחדש את האהבה.

דבר זה קיבל אצלי המחשה יפה לפני כחודש בשעה שצוות חינוכי עשה תהליך של פרידה מן השנה החולפת ומאנשי הצוות העוזבים. הייתה שם מישהי, נקרא לא רותי לצורך העניין, אשר כל אדם שסיים לדבר, היא מצאה את עצמה מתמלאת אליו אהבה. לא הייתה זו אהבה סימביוטית עם הזנב המבקש לארגן מעשה ("אז בוא נשמור על קשר", "חייבים לאחוז במה שיש, אהבה כזו ושותפות כזו לא מוצאים כל יום"), לא ולא, הייתה זו פרידה גמורה, המניחה את הדברים במקומם, ויחד עם זאת אוהבת ללא סייג – אהבת חינם שאינה מבקשת דבר.   

באותו רגע הבנתי במלוא העוצמה את האמת הזו – שלהיפרד פירושו להסכים לאהוב, שלהגיד למישהו באופן הזה "אני אוהבת אותך", זה לבצע בפועל תהליך של פרידה. זו פעולת הפרידה בהתגלמותה התמציתית והמזוככת ביותר.

וההיפוך: אם אני לא מסוגל להגיד למי שמולי אני אוהב אותך, סימן הוא שיש בינינו דבר לא פתור, איזו תקיעות קושרת שתפתה אותי ליצור ניתוק, ולהימנע מפרידה.

האם זה לא קצת קיצוני מדי, מחייב מדי, להיות מסוגל להגיד לכל אדם "אני אוהב אותך"? ואיזה מן להטוט רוחני אני אמור לעשות בחפשי את נקודת האהבה הזו אל מול אדם שאני לא בהכרח קרוב אליו במיוחד?

ובכל זאת יכולתי לראות שכך.

להיפרד זה להשלים את כל ההתרות עד אל המקום הזה שבו אני מגיע אל חירותי. (לחיי-רותי!).

וממילא כשאני מגיע אל חירותי אני גם מגיע אל אהבתי.

כך שבמובן עמוק – להסכים לעשות את ההפרדה ביני לבין מי שנמצא מולי, הרי זה לגלות מחדש את עוצמת אהבתי אליו. כן, אפילו, ובמיוחד זה שעולב בי. אני יודע, זה מזכיר את עקרון הלחי השנייה, אבל לפחות בפרשנות שאני מכיר לעקרון זה, אני חושב שיש כאן משהו שונה. אין זו אהבה המונחת מראש ומכילה ומקיפה כל אחד באופן בלתי אישי, מוכנה לסלוח מראש לכל פגיעה ועלבון. לא, מדובר בראש ובראשונה בנכונות לפגוש. שזה אומר גם לכאוב, גם להיעלב, גם להרגיש, אבל גם, בסופו של דבר, לעשות את התנועה הזו של הגמילה, ולמצוא את האהבה הזו שהיא מהותה של החירות. לא כי "צריך לאהוב את אחינו" אלא כי אי אפשר להימנע מכך, אם אנחנו רוצים לצאת לחופשי. ולא בכאילו אלא ממש.

לחזור את החירות, הנפרדות, להסכים להיות מבורך על ידי האחר. לשחרר את כל החשבונות כולם, עד האבק האחרון.

ואיך אפשר לאהוב כך אדם אחר שמלכתחילה לא הייתה לי כל כימייה אליו?

זה בדיוק העניין של הפרידה.

* * *

העיקרון הזה הקובע שאפשר להיפרד רק מתוך שייכות, נכון לגבי כל סוגי הפרידות שמניתי, ואשר עליהם אמרתי שהם היבטים הנוכחים בכל פרידה ופרידה.

למשל פרידה מן העבר.

פעמים רבות אנחנו עוברים במעלה חיינו וסוגרים דלתות מאחורינו. זה בולט מאוד בבית ספר, שם ילד בכיתה ד' מתכחש לעצם העובדה שפעם היה בכיתה ג', וממאן להתייחס ברצינות למי שקטן ממנו. אבל זה נכון גם לאופן שאנו מתייחסים לאנשים שהיו פעם חלק מחיינו, וכעת נפרדנו מהם, לפעמים בטריקת דלת. טריקת הדלת הזו בעצם לא רק ניתקה אותי מאדם מסוים, היא גם לקחת פיסה שלמה מעברי וניתקה אותו ממני – שוב אין זה שייך אלי.

והרי פרידות הן לא רק פרידות משנה חולפת או ממקום ומאנשים. יש מובן שבו כל רגע בחיי אני נפרד מן הרגע הקודם כדי לבוא אל הרגע הבא.

ובאופן יותר גולמי: יש לנו אינספור אירועים בחיים שהם אירועי פרידה, ואשר בהם אנחנו יכולים לתרגל פרידה-לא-ניתק, היכן שאולי בדרך כלל אנחנו מתרגלים ניתוק.

משהו מזה קורה בכל מעבר ומעבר בחיינו. וראו כמה קשה לפעמים לילדים קטנים במעברים הללו. וכמה מעט תשומת לב אנחנו נותנים לאומנות הפרידה במקומות אלו: כל אדם שאנחנו נפרדים ממנו בשיח טלפון, כל ביי חולף, כל מעבר ממקום למקום, כל אלה צורות שונות של פרידה (או ניתוק).

כשאני מתנתק מדבר, מפנה אליו את גבי, שם קיר בינו לביני, אני תולש אותו מחיי, ומונע מעברי להמשיך להזין אותי בברכתו. יותר מזה, אף על פי שנדמה שעל ידי מעשה זה אני גם מגן על עצמי מפגיעתו, למעשה ההפך קורה – הדבר שהתנתקתי ממנו חוזר אלי כסוג של דיבוק המרחיק אותי מנוכחות. זה מה שאנו קוראים לו "ניתוק-קושר".

בדיעבד זה הופך להיות ל"שיחת צל" – דבר שממשיך ללוות אותנו כרקע מונע נוכחות. בדרך כלל לא נבחין בכך שזה המצב. הכול נראה כרגיל, מה שהיה הוא מה שהיה, ועכשיו משהו חדש. ובכל זאת משהו בחיות שלי יורד. כשמזכירים בפניי את האדם או את הדבר עשוי להתלוות לדבר נופח של מרירות, אבק דק של לשון הרע. אות וסימן שהוא תקוע, בכלל לא נשכח, בכלל לא שוחרר.

וכך, להיפרד, זה להשתחרר לחיי המלאים, זה להמשיך לזרום, לא כנגד מה שהיה, אלא כנביעה מתוך מעיין עברי הממשיך להזין אותי.

ודרך הדוגמא הזו של פרידה מן העבר, אני יכול גם להאיר את הצד השני, לא רק שעל מנת להיפרד אני צריך להיות שייך, אלא על מנת להיות שייך אני צריך להיפרד.

(וכך למשל – פרידה אמיתית מהוריי מאפשרת לי להיות שייך מחדש אליהם ואל המסורת ואל התרבות שהנחילו לי). 

* * *

אם כן, פרידה, בשונה מניתוק, היא סוג של מפגש. היא מזמינה נוכחות.

להיפרד זה להסכים להיפגש.

ממילא היא תמיד גם סוג של המשך. וזה חלק מן הפרדוכס. כמפגש היא המשך של מה שקדם והיא תביא אחריה המשך חדש. ההמשך הזה הוא לא בועה מנותקת – איזו "תוצאה" – זהו  הפרי הפורה של המפגש, אשר גם אם לא אחזור להיפגש יותר עם האדם מולי, בכול זאת ימשיך להיות חלק מחיי.

וכמובן – כדי להיפגש, אני צריך להסכים שזה שמולי. הוא לא איזה "לז" – דבר זר שאני מנתק מעצמי כדי שלא יוכל לפגוע בי. הוא לא איזה "הם", שייך ל"אנשים מן הסוג הזה", וכן הלאה. קודם כל הוא מישהו. ובתור מישהו הוא תמיד פגיש – גם מצד זה שהוא לא יכול להיות עד כדי כך מאיים, אבל גם מן הצד השני, שהוא נותר אדם ולא נעשה "חפץ" חסר ערך.

זהו חלק מן הכבוד העקרוני שאני מכבד את האחר שמולי, אבל גם את עצמי. הוא נתמך מן ההבנה שכל מה שקרה לא במקרה קרה – הוא בשר מבשרי וקרה כחלק ממי שאני, והוא שייך אלי. ולצורך הדגשה – כל מי שמולי הוא בו זמנית גם שליח, אם תרצו מן הבורא בכבודו ובעצמו. אי אפשר להקל ראש בכך. אפשר רק להסכים להיפגש,

ולהיפרד.

* * *

רגע רגע, אבל מה עם הדוגמא למעלה – זו שבה עולב בי מישהו ואני לומד לעשות משהו אחר במקום לנתק את עצמי ממנו – מה זה הדבר האחר הזה? אני מבין להסכים להיות שייך, להסכים להרגיש, לא למהר להגיב בתגובת הסתדרות, את כל זה אני מבין. אבל מה זה הצעד הזה שיאפשר לי לא להתנתק? נדמה לי שלא חוויתי כמותו בעבר. מאז שאני זוכר את עצמי כשמישהו עולב בי אני מתכווץ, נסגר, מתנתק. אני לא מכיר דרך אחרת.

האומנם?

אולי היה עוזר להבין שאף על פי שנוכח אירוע מאוד מסוים נראה שישנה איזו אומנות ממוקדת השייכת לתחום המיקרו-דיאלוגיה, למעשה אומנות זו נתמכת הרבה – ואולי גם לא אפשרית בלי – אורח חיים יומיומי המתרגל סוג של היגיינה נפשית-מוסרית. אני אומר היגיינה נפשית מוסרית כדי לציין שהמוטיבציה של אורח חיים כזה לא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא – איזה רצון לפתור עניין זה או אחר, או לעשות "שיפור אישיות" מסוג זה או אחר, אלא צריכה לצמוח כסוג של הכרעה מוסרית ששופכת מאורה ועדינותה על כל צעד ושעל, ומגלמת סוג חדש של התייצבות בעולם.

הנה כי כן, מתוך מקום זה, אולי יסתבר פתאום שמי שחשבתי שעולב בי (ואולי אפילו הוא עצמו חושב כך) בעצם לא עולב בי. הנכונות להיות לבד, לא להתבלבל בין מה ששיך אלי למה ששיך אליו, האחריות והכבוד גם לו, וגם לעצמי מגלים לי שכך. אני הוא הנקרא – בי מדובר, ולא במערכת היחסים בינינו. ואף על פי שבקליפת הדברים נדמה שהוא עולב בי, אני סמוך ובטוח שהוא בא לברך אותי. ואיך לא אוהב אותו?

* * *

ואני אוהב אותו מטעם נוסף: שעם זה שאני מגלה שאני נפרד ממנו (שאני לבד), אני גם נזכר בחירותי.

ומודה לו אני הודאה כפולה: גם על כך שהוא שייך לחיי, וגם על כך שהוא נפרד ממני ולא כובל אותי. ובנוכחותי מגלה אני את נפרדותי, את חירותי, אשר בו זמנית גם מאפשרת לי להיות מבורך על ידיו.

אין זו הודיה של מילים טובות, אלא בפשטות הבעתם – אהבה.

ולא כדי שיאשר לי שמותר לי לאהוב אותו (שהוא שוב מהלך של ניתוק קושר) אלא בפשטות.

 * * *

מסתבר שבכול זאת התנסיתי בעבר בכגון זה.

שהרי לא להגיב במהותו מכיל כבר גם את הנכונות להרגיש, והנכונות להרגיש, לכאוב, גם מכילה בתוכה את הפרידה. כאשר אני מסכים להרגיש, להרגיש ממש, שוב לא אכפת לי מן הסיפר. אני מסכים למות לסיפור, חש אני את דופק חיי ודי לי בכך. אותו מוות מפחיד כל כך ודרמטי כל כך, שברגל השנייה שלנו אנו יודעים שהוא גם פשוט ומתוק. זה סוד הלבד.

קפיצה אל התהום המקפלת בתוכה את הפחד הגדול וגם את התרגשות המעוף. וכבר אמר מי שאמר שחרדה זה התרגשות שבה עוצרים את הנשימה – ובכן, להסכים לנשום, זה להסכים להרגיש. בסופו של דבר הפחד מפחיד יותר מן הדבר עצמו. ההתנגדות כואבת יותר. הבהלה מבהילה יותר. ולהיפרד, במובן הזה, זה להסכים לנשום. להסכים לנשום הלאה. זהו המעשה של הלבד, השונה מן הבדידות.

הבודד הוא הבודד בתוך הסיפור. וכך הוא תמיד ילווה בסיפור בדידותו.

הלבד, יש לו סוד אחר, הקשור להיפרדות מן הסיפור. 

ועם הנכונות להיות לבד (להיפרד) עשוי להתחולל הקסם הזה – שאדם מוצא את הכוח הפשוט במקום להיעלב – לאהוב. יותר מזה, זה הופך כמו לכלי הנתון בידו: כל פוטנציאל של היעלבות הוא יודע להפוך לאהבה. אין זה רק משהו שקורה לו אלא פרקטיקה שהוא מקיים: במקום להיעלב – הוא אוהב. 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *