בעקבות מפגש תשיעי של אומנות החיים

1.

במידה רבה תהליך יצירת המשמעות – התהליך שבו אוסף היצור החי את הרקע וממקד אותו לנקודה אחת – הוא תהליך החיים. זה אומר שהמעשה הזה אינו רק מעשה הכרתי או תפיסתי או ביולוגי, אלא מעשה חי שהמרכז שלו מוסרי.

האיסוף הזה למוקד (ההתמקדות), כמובן אינו מעשה חד פעמי, אלא תהליך מתמשך של יצירת משמעות, המתרחש רגע אחר רגע, וטווה חוט של משמעות. החוט הזה הוא רצף בעל תנופה משלו (בזמן). ולפעמים יש לו הרבה תנופה והוא כמו שואב את המשמעות אליו מתוך הרקע – כמו רכיבה על אופניים שמכוונת את הרוכב לצעד הבא – ולפעמים יש לו מעט תנופה, וזה אומר שהוא נוטה להתפזר מהר בחזרה לרקע.

מי שרוצה להתעמק יש כאן קריאה ופרשנות בספרו של ג'נדלין a process model  בו הוא מתאר לפרטי פרטים את תהליך החיים הזה. האתר המוקדש לספר, בשונה מן הספר, הוא ידידותי מאוד לקורא, ונכתב באהבה רבה.

2.

מה קורה?

מה הדבר המרכזי שקורה?

תהליך יצירת המשמעות כל הזמן מפלרטט עם החדש. חיותו צומחת משם. יש שני מצבים בהם המשמעות חלשה ומתקשה להיכנס לתנופה: כאשר הכול מוכר מדי ותהליך יצירת המשמעות נעשה באופן אוטומטי ונכנס למסלול, לדפוס, וכבר לא קורא אליו את החלק הפעיל, היצירתי, החירותי של האדם.

וכאשר הכול חדש מדי והרקע לא נותן מספיק רמזים לאופן שבו ניתן למקדו.

שני המקרים הללו מזמינים השהייה – אם כי שני סוגים שונים של השהייה.

במקרה הראשון ההשהייה הנדרשת היא כמו סוג של "התאפקות" מלחולל את המהלך יוצר המשמעות – לחזור לרקע, לטבול בו, לאפשר למציאותו העשירה להכניס פנימה דברים שהם מחוץ למסלול המוכר. במובן מסוים אנחנו רוצים לפזר את החלקים המוכרים של הפאזל כדי לאפשר לתהליך הרכבה חדש, שמגיח מעצמו – מתוך הרקע.

במקרה השני השהייה היא הנכונות לנוח בבלבול, הסבלנות להישאר בבלתי ידוע, ולהכיל את מצב אי הוודאות עד שיתרחש תהליך למידה שיאפשר את המיקוד מחדש.

3.

המצב שבו הכול מוכר מדי, והמשמעות מאבדת מחיותה בשל האוטומטיות, אינו נובע מכך שבאמת אין כל חדש, אלא מכך שהאדם משתמש בתהליך יצירת המשמעות כדי להסתיר את חרדתו בין קפלי המשמעות. העודף סדר שנוצר כאן הוא ביטוי לסגירות, וחלק ממהלך הישרדותי.

אמנם המושג "חוסר משמעות" המתייחס לחוויה קיומית, אינו זהה למובן שבו אנו מדברים כאן על יצירת משמעות, ועם זאת הוא גם לא נפרד ממנו.

ומה שגיליתי לאורך השנים הוא ששאלת המשמעות – הדחק להבין מה משמעות החיים, מה אנחנו עושים כאן, מה הטעם, וכן הלאה – השאלה הזו נעלמת כשאני מגיע לשייכות.

4.

ועלה הדימוי היפה הזה שבמעגל דיאלוגי, או בכלל בהתקבצות של אנשים שיש לא אופי מסוים, אנחנו כמי שמסתדרים במערך "כישופי" מסוים ההופך אותנו לשער. באותו רגע שהושלם המערך (וזה עשוי לקחת זמן, הן משום שכל אחד צריך לכייל את עצמו, והן משום שהתהליך הקבוצתי עצמו לוקח זמן) נפתח השער אל עולם אחר, מרחב אחר, ואנו מתוודעים לנוכחות.

זה נותן לי טעם חדש, ומאיר מה יכולה להיות אומנות החיים בשבילי: האומנות להכשיר עצמו להיות יחידה המשתלבת יפה בתוך השער.

זה גם מאיר את התפקיד שיש למנהיג כאבן ראשה. הוא חלק בלתי נפרד מן המעגל, לא זה שמסדיר אותו, אלא זה שמוכן להישען עליו, כדי לאפשר לתהליך הזה לקרות. אם הוא מחזיק חזק מדי, מנסה להסדיר דברים, לדעת בשביל אחרים, בלא לחלוק את משקלו ולפזרו באופן זורם בכל המעגל – גם יציבותו של המעגל תהיה רעועה.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *